פסקי דין על אביעד פנחס ויסולי | פסקי דין על פלורה תורגמן | פסקי דין על מזל טפירו | פסקי דין על אהוד אמינפור ואח' |

38129-03/13 א     03/09/2015




א 38129-03/13 אביעד פנחס ויסולי נ' פלורה תורגמן, מזל טפירו, אהוד אמינפור ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 38129-03-13 ויסולי נ' תורגמן ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אפרים צ'יזיק


תובע

אביעד פנחס ויסולי
, עו"ד


נגד


נתבעים

1.פלורה תורגמן

2.מזל טפירו

3.אהוד אמינפור

4.נציגות הבית המשותף- התאנה 5 נשר




פסק דין



1.
תובענה אשר החלה דרכה כתובענה כספית/הצהרתית ותובענה לצו מניעה קבוע, פועל יוצא של מחלוקת בין שכנים בבניין המצוי ברח' התאנה 5, נשר.

2.
התובענה בראשיתה הייתה מופנית כלפי הנתבעים 1-3, אולם לבקשת הנתבעים 1-3, צורפה הנתבעת מס' 4 כצד ראוי להליך על פי החלטת כב' הש' ע. חן-ברק מיום 14.10.2014.

3.
רקע עובדתי

4.
הצדדים כולם בעלי דירות המתגוררים ברחוב התאנה 5, נשר. הנתבעות 1-2 משמשות כחברות הועד בנציגות הבית המשותף משנת 2011 (לאחר שבשנים 2007-2010 היו בוועד הבניין 5 נציגים). הנתבע 3 שימש כמבקר כספים (בהתנדבות) של הנציגות. התובע שימש בעבר כבא כוחה של נציגות הבית המשותף, עד הפסקת העסקתו בשנת 2011.

5.
התובענה נוגעת לפרסומים אשר בוצעו על ידי הנתבעים – לטענתם במסגרת תפקידם כחברי נציגות או בעלי תפקיד בנציגות – אשר לגביהם טוען התובע כי בוצעו כנגדו פרסומים, המהווים פרסום לשון הרע, המקימים עילות מכח חוק איסור לשון הרע ומכח חוק הגנת הפרטיות.

6.
בהתאם דורש התובע כי הנתבעים יחויבו בתשלום פיצוי בסך 258,000 ש"ח, וכן כי יינתנו צווים אכיפתיים המורים לנתבעים להימנע מביצוע פרסומים מכפישים או פרסומים הפוגעים בפרטיותו של התובע, וחיובם להתנצל (בכתב התביעה נדרש סעד נוסף הנוגע לקידוד מספרי טלפון בהקשר של שער הכניסה לחניון הבניין, אולם נושא זה נזנח בהמשך ההליך).

7.
על מנת שתהא התמונה שלמה, יצוין כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף, תיק 135/13 בפני
כב' המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה. ההליך הנוסף שלוב עובדתית ברקע לפרסומים אשר בוצעו, החל לפני הפרסומים ונתמשך אל אחריהם, באופן אשר לא ניתן להכריע בהליך זה מבלי להתייחס לקביעות באותו הליך, שיש בהן משום מעשה בית דין.

8.
אותו הליך החל כתובענה מטעם הנציגות בנוגע לתשלום דמי ועד, וכן לתשלום עלות צריכת חשמל עודפת בגין התנהגות התובע דכאן, אשר נהג להותיר קיסמים או גפרורים במתגי החשמל בבניין במסגרת סופי השבוע, על מנת שלא תיכבה תאורת הבית המשותף בשבת (בהיותו שומר מצוות), וכן בנוגע לפעולות תליית מודעות שנהג התובע לבצע – פעולה אשר לטענת הנציגות הביאה לגרימת נזקים כספיים והוצאות כספיות לכלל דיירי הבניין. התובענה הייתה תובענה כספית ע"ס 6,507 ש"ח.

9.
במענה לאותה תובענה, הוגשה על ידי התובע דכאן תובענה שכנגד. התובענה שכנגד כללה מגוון רב וניכר של נושאים: נתבקשו צווים המופנים כלפי הנציגות בנוגע להתנהלות הנציגות (קביעת חמישה חברי נציגות, מתן זכות עיון בספרי הנציגות, מתן הוראות להעברת ניהול חשבונות הנציגות לחברת הניהול, כינוס אסיפת דיירים לאישור תקציב לשנת 2013), צווים המופנים בנוגע להתנהלות כללית בבית המשותף (לתקן את תאורת החירום במדרגות, לאסור על משחקי כדור בחצר האחורית של הבניין, נעילת שער מקשר מול חצר הבניין הסמוך, לטפל בבעיית לכלוך הנגרם על ידי יונים), צווים המופנים כלפי חלק מהשכנים (חיוב חלק מהשכנים באופן אישי לשקם את גינת הבניין בגין נזקי אשר נגרמו ממשחק ילדים בגינה), תובענה כספית כנגד הנציגות בגין הוצאות ניקיון גינת התובע בקשר עם הלכלוך ע"ס 15,000 ש"ח, וחיוב הנתבעות 1-2 דכאן לשלם לקופת הנציגות סך של 100,000 ש"ח בגין טענות התובע לרכישות לא מאושרות מקופת הוועד (מכשירים סלולאריים, טונרים ודיו, הליכון לחדר הכושר, תאורה מיותרת בחניון, עלות מהנדס אשר מסר חוות דעתו בהליך בפני
המפקחת, עלות שכ"ט עו"ד המייצג את הנציגות).

10.
ביום 25.1.2015 ניתן

פסק דין
ארוך ומפורט על ידי כב' המפקחת, במסגרתו נתקבלה תובענת הנציגות, ונדחתה במלואה תביעתו של התובע; במסגרת ישיבת ההוכחות אשר נתקיימה בפני
ביום 11.3.2015, הוריתי "לאור פסק דינה של כב' המפקחת על רישום המקרקעין בתיק מס' 135/13 בלשכת רישום מקרקעין חיפה, מאחר וענייני הרקע הנזכרים בתצהירי שני הצדדים הוכרעו וקיבלו מעמד של מעשה בי דין היוצר השתק פלוגתא בנוגע לעובדות בלבד, מונחים הצדדים במסגרת חקירת העדים לעמוד על שאלת הפרסומים אשר נטען כי הם היוצרים את העילות בתובענה. "

11.
הממצאים העובדתיים בפסק דינה של כב' המפקחת, אשר יש לגביהם השתק פלוגתא (קרי – קביעות עובדתיות אשר יש להן משמעות והשלכה ישירה על המחלוקת בין הצדדים בהליך שבפני
) היו כמפורט להלן:
א.
נדחתה הטענה כי הנתבעות 1-2 דכאן מנהלות וועד הבית בחוסר חוקיות ונקבע "אני קובעת כי הוכח כי תורג'מן וטפירו שימשו במועדים הרלוונטיים לתביעה כנציגות החוקית של הבית" (סעיף 17 לפסק הדין);
ב.
הותר לנציגות "לפרסם שמות בעלי דירות שלא הסדירו חובותיהם לנציגות, לאחר שהוכח לי כי נוהג זה קיים בבית משך כל השנים, ובלבד שלא ינהגו איפה ואיפה בפרסום השמות. שוכנעתי כי מדובר בנוהג חיוני שכן יש בכך כדי להתריע בפני
בעלי הדירות שלא שילמו חובותיהם. " (ס' 31 לפסק הדין)
ג.
דמי הוועד אשר שולמו על ידי התובע בחודשים ינואר 2013 – אפריל 2013 היו בחסר וניתנה הוראה להשלים תשלומם במסגרת פסק הדין (סעיף 31 לפסק הדין)
ד.
התובענה שכנגד נדחתה על כל חלקיה, לרבות הדרישה לחיוב הנתבעות 1-2 דכאן לתשלום כספים לנציגות.( סעיפים 81-85 לפסק הדין).

12.
עוד יצוין כי התובע הגיש ערעור על פסק דינה של המפקחת, עש"א 31748-03-15 בבית המשפט המחוזי בחיפה, וערעורו נדחה ע"י כב' הש' (ס.נ.) י. כהן ביום 2.8.2015, כך שמעשה בית דין אשר הביא למיקוד והגבלת טענות הצדדים, עמד על כנו אף לאחר שנבחן על ידי ערכאת הערעור.

13.
תכתובות ופרסומים.

14.
ביום 26.12.2012, לאחר שנתקיימה אסיפת דיירי הבנין, נבחרו הנתבעות 1 ו- 2 לשמש כנציגות. ביום 31.12.20102 פנה התובע בכתב לנציגות, טען להיעדר חוקיות אופן בחירת הנציגות והיעדר אישור תקציב (דרישות אשר נדחו בפסק דינה של המפקחת);

15.
ביום 13.1.2013 הועברו מכתבו של התובע, בו נכתב "מאחר ואסיפת הדיירים לא אישרה את תקציב הוועד לשנת 2013, אני מצרף בזאת, לפנים משורת הדין ותחת מחאה, שיק ע"ס 600 ש"ח לחודש ינואר.." עוד נטען במכתב לאי סדרים כספיים, והתראה לגבי נקיטת הליך משפטי בגין פעילות הוועד תוך הפרת הוראות החוק.

16.
ביום 22.2.2013 נשלח מכתב שלישי על ידי התובע. גם הפעם צורף תשלום ע"ס 600 ש"ח, נטען כי הוועד מתנהל בניגוד לחוק, הוצגו דרישות לעיון במסמכי הוועד, ועוד מחלוקות שבין התובע לוועד הבית.

17.
בחלוף ארבעה ימים, קרי 26.2.2013,
נתלתה מודעה על גבי לוח המודעות: "הודעה. דייר שטרם שילם את מיסי ועד הבית לחודש פברואר ולא מסר שקים לשנת 2013 משפחת ויסולי – דירה מס' 1 (מודגש בצהוב) יש להעביר מיידית את תשלום חודש פברואר ולהשלים שיקים עד סוף השנה כמו כל דיירי הבניין ולא יאוחר מה- 10 לכל חודש". (להלן: "הפרסום הראשון")

18.
באותו יום נתלתה תגובת התובע על גבי לוחות המודעות: "לידיעת כל דיירי הבית: פרסום לשון הרע היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית שהפיצוי המינימאלי עליה הוא 60 אלף ש"ח. ועד הבית מתנהל בניגוד להוראות החוק. לוועד נבחרו 5 חברים כדין באסיפת הדיירים, אך שתי חברות הוועד מתעלמות משלושת החברים ועושת בכספי הוועד ובמערכות הבניין כראות עיניהן. התקציב השנתי לא אושר באסיפת הדיירים (לא ניתן לאשר תקציב בהצבעה על טופס הכולל הצעה יחידה) ועל כן אינו חוקי. אין כל חובה (ומומלץ שלא) לתת לחברות הוועד צ'קים דחויים. חברות הוועד אינן משיבות למכתבים והתראות, אינן מאפשרות בדיקה של מסמכי הוועד ומתנכלות אישית לח"מ (הודיעו לחברה המתחזקת את שער החניון שלא לקודד לי קוד כניסה סלולארי). בקרוב יוגשו הליכים משפטיים כנגד כל העוברים על החוק. כל הרוצה הבהרות מוזמן לפנות אלי. אביעד ויסולי, עו"ד. "

19.
ביום 13.3.2013 פורסם דו"ח מאזן הבית המשותף לתקופה 1.2.2013 – 28.2.2013, כאשר באחת ההערות לדו"ח נכתב "קיים חוב מדירה מס' 1 (משפ' ויסולי) ע"ס 612 ש"ח (לסוף חודש פבר' 2013) ". (להלן:"הפרסום השני"). דובר בדו"ח אשר נערך על ידי הנתבע 3 לבקשת חברות הנציגות, ומתפרסם מעת לעת.

20.
התובע פנה בכתב לנתבע 3, וביקש ממנו לחזור בו מן הפרסום השני, קרי, תיקון ההערה לדו"ח, תוך שהוא מפנה לכך כי לגרסתו מסר ביום 22.2.2013 שיק ע"ס 600 ש"ח ע"ח דמי הוועד לחודש 2/2012, ונענה בתשדורת דוא"ל בה נכתב :"בתחילת חודש מארס השנה (ולא כפי שנכתב על ידך) התקבל ממך שיק ע"ס 600 ש"ח. מאחר וסכום מיסי ועד לדירתך הוא ע"ס 606 ש"ח בכל חודש, הוחזר לך למחרת היום השיק עם מכתב דרישה לקבלת הסכום ע"ס 612 ש"ח (606 ש"ח בגין חודש פברואר ועוד 6 ש"ח בגין חוב מחודש ינואר 2013)... דוח המאזן שהוגש על ידי לתקופה 1.2.2013-28.2.2013 הוא נכון ומייצג נאמנה את מצב הכנסות והוצאות חשבון ועד הבית בתקופה זו".

21.
לאחר עוד תכתובת שבין הצדדים, המשך דרישות התנצלות ופרסומים מתקנים ותגובות שכנגד, פורסמה ביום 17.3.2013 מודעה מטעם חברת הניהול בהאי לישנא: "לכבוד: אביעד ויסולי. תאנה 5. לידיעתך, חל איסור מוחלט לתקוע את מפסקי החשמל בחדרי המדרגות או בלוביים, גם אם הינך שומר שבת ואנו מכבדים זאת. יש דרך לטפל בבעיה והדרך היחידה היא להעביר בקשה לועד הנבחר והוא יפנה לחברת הניהול לקבלת פתרונות. מעשיך גורמים נזק בלוח החשמל, לאוטומטים, למפסקים ולמנורות. כחלק מהיותנו חברת הניהול והאחזקה מתפקידנו לשמור ולהתריע מפני מעשי בריוניות חד צדדיים ולא חוקיים וחסרי אחריות אשר יכולים לגרום לשריפה, לנזק רב לרכוש ולפגיעה בחיי אדם. בנוסף, תליית המודעות על זכוכית לוח המודעות, החוזרת על עצמה ללא הפסקה, גורמת נזק רב ולא מתאימה לרמת המגורים ולכן הונחנו להחליף את שלושת לוחות המודעות בעלות של 1800 ש"ח + מע"מ ולצערנו אנו נאלץ לחייב אותך בעלויות". (להלן:"הפרסום השלישי").

22.
לטענת התובע, הנתבעים 1-3 הם אלו אשר יזמו את שליחת המכתב מחברת הניהול, ואף תלו את המכתב על ארבעת לוחות המודעות בבניין, ולגישת התובע מהווה פרסום לשון הרע, משום שלא מדובר בנושא לגביו לא פנה לוועד הבית, ובנוסף, פעולת "תפיסת מפסק" באמצעות קיסם או גפרור, כמו גם תליית המודעות על גבי לוח המודעות, הן פעולות שאינן גורמות כל נזק.

23.
טענות הנתבעים

24.
לטענת הנתבעים, מדובר במסע רדיפה אישי, המכוון כלפי הנתבעים בשל הפסקת העסקתו של התובע כיועץ משפטי של הנציגות, לאחר היבחרן לתפקיד בשנת 2011, כאשר התובע נוקט כנגדם מסע של התשה והפחדה, כפי שנקט כלפי דיירים אחרים בבניין.

25.
לטענת הנתבעים, כל הפרסומים אשר פורסמו על גבי לוחות המודעות, היו דברי אמת נכון למועד הפרסום, כאשר פרסומים שכאלו הינם נוהג מתחילת אכלוס הבניין, עוד לפני היבחרן של הנתבעות 1-2 לתפקיד הנציגות. כך אף לגבי דו"ח מאזן, המתפרסם ע"ג לוח המודעות מדי חודש בחודשו. לדברי הנתבעים, מדובר בנוהג מחויב המציאות כאשר מדובר בבניין מפואר בשכונה מבוססת, בו 96 דירות, שלושה חניונים, חדר כושר, מועדון דיירים, מערכות כיבוי אש ומים מורכבות, שירותי שמירה וחברת ניהול ואחזקה.

26.
בהתייחס לטענות התובע שאינן נוגעות לפרסומים, אלא לעובדות הרקע, טענו הנתבעים כי פעולתם הייתה כדין, לא נפל דופי באישור התקציב או ברכישות שבוצעו – אם כי יצוין ש

פסק דין
זה אינו עוסק בעניינים אלה, אשר הוכרעו וקיים לגביהם השתק פלוגתא בפסק דינה של כב' המפקחת ובפסק דינו של כב' ס"נ י. כהן הנזכרים לעיל.

27.
בהתייחס לתכתובת הענפה מאוד אשר נוהלה בין הצדדים, טענו הנתבעים כי אכן לא השיבו לכל פנייה ומכתב של התובע, באשר מדובר היה במסע של התשה, כאשר דרכו של התובע להטיל אימה ומורא על חברי הוועד ואף על דיירים נוספים.

28.
לדברי הנתבעים, לא היה מנוס מביצוע הפרסומים, כאשר לדבריהם, כל דיירי הבניין למעט התובע, הפקידו את תשלומי מיסי וועד הבית בהמחאות חודשיות בתחילת השנה למשך כל השנה, זאת עד ל- 10 לכל חודש, ורק התובע בחר להכביד על ניהול הבית המשותף בדרך של אי העברת תשלומים וביצוע "מחאות" פרטיות, ואף הוסיף על כך פרסומים מתנגחים ודברי שיטנה המיועדים להרתיע את הנתבעים מביצוע עבודתם (שהינה התנדבותית וללא שכר).

29.
בכל מקרה, טוענים הנתבעים לגבי הפרסום הראשון והפרסום השני, כי מדובר בדברי אמת, שהיו נכונים ומדויקים ליום פרסומם, כמו גם היותם מיועדים לשמש כחלק מיישום האינטרס הציבורי
הכולל של וועד הבית.

30.
לטענת הנתבעים, ההמחאה אשר נמסרה לכאורה לגבי חודש פברואר 2013 (בין אם הדבר בוצע בשבוע האחרון לפברואר או בשבוע הראשון למרץ 2013) – נערכה בחסר מכוון, ובהתאם הוחזרה לתובע יום לאחר שנתקבלה אצל הנציגות.

31.
עוד טענו הנתבעים, כי לגבי הפרסום השלישי, גם אם יוכר כפרסום לשון הרע, הרי שלא בוצע על ידם ואין להטיל כל חבות עליהם, ובכל מקרה, לא ניתן לראות באף לא אחד מן הפרסומים כמהווה פגיעה בפרטיות, מקום שכל הפרסומים עוסקים בעניין ציבורי, שאינו נחלת הפרט, ונוגע לכיסם ולקופתם של כלל הדיירים.

32.
דיון והכרעה.

33.
הפסיקה קבעה את אופן ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע על פי חלוקה למספר שלבים. בפסק דינו של כב' הש' עמית בע"א 751/10
פלוני נגד דיין אורבך (פורסם בנבו, 8.12.2012) פורטו השלבים הללו:"תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".

34.
ראה עוד,
ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח
(3) 558, 568 (2004);
ע"א 89/04

נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008); ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' בכרי (ניתן ביום 27.7.2011).

35.
בהתאם, מן הראוי להעביר את כל אחד מן הפרסומים הנטענים, באותו "תרשים זרימה", על מנת לבחון האם אכן יש לראות בכל אחד מן הפרסומים, פרסום לשון הרע – ורק ככל שהתוצאה תהא חיובית, מן הראוי לדון בשאלת הפיצוי הראוי.

36.
בנוגע לפרסום הראשון, סבורני כי הבדיקה בתרשים הזרימה נעצרת בשלב הבדיקה השלישי, קרי "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965. ויתר על כן, גם אם ניתן לראות באי דיוק או אי ציון התמונה המלאה (כפי שיוברר להלן), הרי שמדובר בהגנת תום הלב בפרסום לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965.
37.
כזכור, בפסק דינה של כב' המפקחת, נפסק כי פרסום שם דיירים אשר אינם משלמים את מיסי ועד הבית הינו לגיטימי ומותר, ככל שהדבר מבוצע בצורה שוויונית ושאינה מפלה; התובע אישר כי שמות דיירים שנותרו חייבים כספים לוועד פורסמו אף בעבר (ראה מוצג נ/1, בנוגע לחודשים מרץ-מאי 2009,
38.
עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול שורה 12 ואילך).אפנה עוד לדברי העד אהרון יעקובי, עמ' 11 לפרוטוקול שורה 21, "מה שאני זוכר שאם היו דיירים שלא שילמו ואני גם הייתי בוועד אז רשמנו את השמות שלהם".

39.
ייאמר כי באותם פרסומים נכללו דיירים אשר נותרו חבים כספים, בהיקף הנמוך מחובת תשלום של דמי וועד הבית לחודש אחד, כך שלא מדובר בפעם הראשונה או בפעם היחידה שלכלל הדיירים נודע על יתרת חוב זאת או אחרת של מי מהדיירים.

40.
התובע, כאמור, מטעמים של מחאה (כאמור במכתב הנלווה), החליט לשלם סכום פחות מזה אשר נדרש, ונותר חב כספים בגין חודש ינואר 2013 במועד הפרסום, מסר את התשלום לחודש ינואר 2013 ביום 13.1.2013 ולא מסר תשלומים ליתר השנה הקלנדרית;

41.
אם נפרק את הפרסום הראשון לרכיבים, הרי שהוא הכיל שלושה רכיבים: "
דייר שטרם שילם את מיסי ועד הבית לחודש פברואר", "לא מסר שקים לשנת 2013" "יש להעביר מיידית את תשלום חודש פברואר ולהשלים שיקים עד סוף השנה כמו כל דיירי הבניין ולא יאוחר מה- 10 לכל חודש
".

42.
על שני הרכיבים האחרונים אין ולא היה חולק, (ראה עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 18). התובע אינו נוהג להעביר תשלום מראש, וברי כי לא עשה כן עד ה- 10 לכל חודש, כאשר נכון למועד הפרסום, ההמחאה לינואר 2013 נמסרה ב 13.1.2013, ולפברואר 2013, ב- 22.2.2013.

43.
נותרנו אם כן עם הרכיב הראשון למשפט, והוא "
"
דייר שטרם שילם את מיסי ועד הבית לחודש פברואר";
נכון למועד ביצוע הפרסום, מדובר באמת לאמיתה, לא פחות.

44.
כב' המפקחת התייחסה לנתונים אלה בפסק דינה, סעיפים 32-37, ונפסק :" מכל מקום לא מצינו זכות לבעלי דירות בבית משותף, לפעול באופן חד צדדי ולחדול מלהעביר כספים או להפחית מהם על דעת עצמו מסכום הכספים המועברים. מתן לגיטימיות להתנהגות מעין זו עלולה ליצור כאוס בניהול בית משותף כך שכל בעל דירה הסבור שלא התמלאו דרישותיו יחדל מלשלם את דמי הוועד וכפועל יוצא הללו יוטלו על יתר בעלי הדירות בפועל".

45.
נכון למועד הפרסום, לא שולמו מלוא דמי הוועד לחודש ינואר 2013, ונמסרה המחאה על סכום מופחת לחודש פברואר 2013; ההמחאה לחודש פברואר, אשר גם היא נמסרה באיחור, הושבה לידי התובע, וכפי שראינו בפסק דינה של כב' המפקחת, הדבר נעשה בדין.

46.
לגבי אותו תשלום, קבעה המפקחת, כי אותה המחאה הושבה לתובע, וסכום זה שולם לאחר מכן (סעיף 36 לפסק דינה של המפקחת "הצדדים הסכימו כי ויסולי העביר לנציגות בגין חודש זה שיק ע"ס 600 ש"ח אלא שנציגי הנציגות טענו כי שיק זה הוחזר לויסולי בשל היות הסכום בו חסר, ואילו ויסולי טען ששיק זה לא התקבל על ידיו... ומשלא היה חולק כי הסכום לא שולם, הוריתי לויסולי לבטל שיק זה ולהעביר תחתיו שיק אחר, וכך אכן עשה".

47.
אותה המחאה אכן הושבה, כפי שאומר אף התובע (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 24 :"העברתי את התשלום והם החזירו את השיק), ולמעשה
- נכון למועד הפרסום, לא נפרע החיוב לחודש פברואר 2013; בכך, סבורני כי אין הבדיקה עוברת את השלשב השלישי של תרשים הזרימה.

48.
ניתן, בנסיבות מסויימות, לראות את הפרסום כבעייתי מקום שנאמרה אמת, אולם לא במידת הפירוט המלאה, ונשאלת השאלה, האם היה על הנתבעים להעלות פרסום מלא ומפורט, בנוסח של "דירה מס' 1 מסרה המחאה חלקית בדרך של מחאה בחודש ינואר, וכך אף לגבי חודש פברואר 2013, ובהתאם החזרנו את ההמחאה לדירה מס' 1, והם נדרשים לפרוע מלוא החיוב וכן למסור המחאות לכל השנה כפי שעשו יתר המשפחות"; לגישתי, הצבת הדרישה המלאה כפי שמפורט בהודעה ההיפותטית שאין חולק כי הינה מדויקת, מביאה את הדברים לכלל אבסורד;

49.
יתר על כן, גם אם אין ההודעה מכילה מלוא הפירוט, או מדויקת בצורה כירורגית, אין בכך כדי להתגבר על הסיפא לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965, "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לדעתי, אי הציון של השבת ההמחאה מהווה אי דיוק (ואפילו הדברים אינם מגיעים כדי "אי דיוק") שלא מוצדק לראותו כיותר מאשר אותו פרט לוואי שאין עמו פגיעה של ממש, כאשר בפועל כל רכיבי הפרסום חוסים תחת הגנה סעיף 14 לחוק.

50.
ולא רק זאת. גם אם בהיעדר הפירוט היה ניתן לראות חוסר אמת (כמאמר הפתגם הידוע, "לעתים חצי אמת גרועה משקר של ממש"), הרי שהפרסום הלא מדויק חוסה תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. אין חולק כי הנתבעות 1-2 ממלאות תפקידן בהתנדבות, מתוך מימוש של האינטרס של כלל בעלי הדירות, ואי תשלום מלוא דמי הוועד נוגעים ל"עניין אישי כשר" כאמור בסעיף 15 (3) לחוק.

51.
לפיכך אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לפרסום הראשון, בקשר עם עילת פרסום לשון הרע.

52.
בנוגע לפרסום השני, דינה של הדרישה בהקשר זה, להידחות ביתר שאת, אפילו באופן מוגבר יותר מן הפרסום הראשון. פרסום זה בוצע ביום 13.3.2013, ועוד בטרם הועברה ההמחאה החלופית: נכתב, בהערה בתחתית העמוד (נספח "ז" לכתב התביעה), "
קיים חוב מדירה מס' 1 (משפ' ויסולי) ע"ס 612 ש"ח (לסוף חודש פבר' 2013)"
; מדובר באמת לאמיתה, שכן חשבונאית גרידא, הופחתו שישה ש"ח מתשלום חודש ינואר 2013 , ותשלום חודש פברואר 2013 אשר בוצע בחסר, הושב לתובע (כאמור לעיל).

53.
דו"ח מאזן חודשי, אינו אמור לפרט נסיבות ועובדות שאין להן השפעה על הדו"ח הכספי, אלא אמור לשקף מצב חשבונאי: יתרת כספים קיימת, יתרת חייבים, יתרת חיובים לשלם וכיו"ב. מדובר בתיאור עובדתי פשוט ומקוצר, המשקף מצב מדויק תוך ציון שהאמירה נכונה לסוף חודש פברואר 2013. מעיון עולה כי רק בחלוף חודשים ספורים, הועברה ההמחאה החלופית, כך שנכון למועד הפרסום, מדובר באמת החוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק.

54.
עוד אציין, כי אמירת כב' המפקחת לגבי יתרת חוב כעולה מסעיפים 36-37 לפסק דינה, שומטת את הקרקע תחת הטענה כי אין מדובר בפרסום אמת – כאשר התובענה ברכיבים החסרים המפורטים בפרסום השני (612 ש"ח המורכבים מ- 600 ש"ח המחאה שנכון למועד הפרסום הושבה, ו- 6 ש"ח הפרשים לכל חודש) נתקבלה בפועל.

55.
ולא רק זאת. במכתבו של התובע, אשר פורסם לכלל הדיירים, מסר התובע לכלל הדיירים (כאשר לא ניתן להתעלם מכך כי בעבר היה היועץ המשפטי של נציגות הבית המשותף) כי הוא ממליץ שלא למסור המחאות לכל השנה; אותה הגינות יתר אותה דורש הוא מאת המבקר (ועל כך נענה בתשדורת דוא"ל מצד הנתבע 3), לא יושמה על ידו, כאשר הוא קורא לשכנים להימנע מהעברת דמי וועד הבית מראש, בעוד הוא במפגיע, נמנע מלשלם ממועד הבחירות, את מלוא דמי וועד הבית. ובבחינת "נאה דורש – נאה מקיים", אין לתובע כל עילה בנוגע לפרסום השני, בהיותו אמת (מן הבחינה החשבונאית).

56.
אדרבא, דרישתו של התובע (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 3 – "אם הוא היה כותב שמסרתי שיק על 600 ש"ח ואנחנו מסרבים להפקיד אותו אז לא הייתי תובע בגין הפרסום"), מהווה חוסר הבנה של מהות הפרסום השני, שהינו דו"ח חשבונאי, המתעד כי אותה יתרת חוב הייתה קיימת.

57.
התובע העלה במסגרת טיעוניו, טענות כי הפרסום היה מפלה, שכן היו עוד 20% מהדיירים שלא שילמו נכון למועד פרסום הדו"ח. יחד עם זאת, הטענה לא גובתה בראיות, ואף נשללה במסגרת עדותו של הנתבע 3 (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 16 ועד סוף עמוד 13 לפרוטוקול). ואף יותר מכך, עיון במוצג ת/4 אשר צורף, דו"ח מאזן לחודשים ינואר 2013 ועד יוני 2013, מלמד על כך כי אותו פירוט הנוגע לתובע במאזן פברואר 2013, הכיל פרטים של דיירים נוספים אחרים באותם חודשים, תוך שהבסיס לתחשיב החשבונאי – והבהרת הנתבע 3 כי מדובר בתחשיב על בסיס תזרים מזומנים – מבהיר כי אין מקום לראות בנתון שהוא נכון חשבונאית משום פרסום לשון הרע.

58.
יובהר ביתר שאת, לא מצאתי להתעמק יתר על הנדרש בשאלה האם אותה המחאה נמסרה ביום 22.2.2013 כגרסת התובע, או בתאריכים שבין 1.3.2013 ל 5.3.2013 כגרסת הנתבעים הנסמכת על תשדורת דוא"ל ותכתובת מול השומר בבניין, שכן ככל שמדובר בדו"ח תזרימי וההמחאה לא נפרעה בפועל, הרי שלא נפל כל דופי בדו"ח.

59.
לפיכך אני מוצא לדחות את התביעה בעילת פרסום לשון הרע, גם בנוגע לפרסום השני.

60.
בנוגע לפרסום השלישי, דומה כי הדין הינו מעט שונה. מדובר במכתב אשר נערך על ידי חברת הניהול ולא על ידי הנתבעים, אולם הנתבעים מצאו לנכון לתלות אותו בלוחות המודעות. אין מדובר בפרסום לשון הרע מטעם הנתבעים, שכן הם אינם המפרסמים של אותו מסמך. כלילת אותו מסמך רלוונטית לעילה הנפרדת של התובענה, והיא שאלת הפגיעה בפרטיות, כאשר הנציגות מציגה בפני
כלל דיירי הבניין מכתב לגביו התובע הינו נמען באופן אישי.

61.
הואיל והנתבעים אינם עורכי הפרסום, אלא רק העניקו לו במה, לא ניתן לחייבם בגין פרסום זה, אולם גם אם ניתן היה לראות את תליית המכתב כפרסום, הרי שאין מדובר בפרסום לשון הרע, אלא באמת לאמיתה; בכל הנוגע לשאלת נעיצת הקיסמים, הרי שהדבר הוכרע בפסק דינה של כב' המפקחת, ולגביו ישנו השתק פלוגתא, ואפנה בהקשר זה אף לסעיפים 14-17 לפסק דינו של כב' הש' י. כהן, הדוחה מיניה וביה את כל טענות התובע, בנוגע לנעיצת הקיסמים, אחת לאחת. לדברי הש' כהן, "שלא כמו כב' המפקחת, שהייתה זהירה בלשונה, אני סבור, שאין כל ספק בדבר, שמנגנון "קיסם בלחצן" אינו מנגנון העונה לדרישות החוק... תקיעת "קיסם בלחצן" אינה יכולה להתקבל כשיטה מקובלת, גם אם היה מוכח שהיא שיטה מקובלת במקומות רבים ".

62.
ולמעלה מן הצורך, בנוגע לרכיב הנוסף, קרי, החלפת זגוגית לוח המודעות עקב הדבקת מודעות מטעם התובע, אפנה לזכות הנציגות להתקין לוח נעול (סעיף 31 לפסק דינה של המפקחת), ולעדות הגברת טפירו, לגבי החלפת זגוגיות לוחות המודעות פעמיים, לאור התעכרות לוח הפלסטיק השקוף שבחזית לוח המודעות, בעקבות הדבקת מודעות מטעם התובע תוך שימוש בסרטי הדבקה (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 1-14). די בכך כדי להקים הגנת "אמת בפרסום", במנותק משאלת הפגיעה בפרטיות.

63.
לפיכך, אני מוצא לדחות את התביעה בעילת פרסום לשון הרע, גם בנוגע לפרסום השלישי.

64.
פגיעה בפרטיות.

65.
תביעת התובע הייתה כי הפרסומים – שלושתם – היוו פגיעה בפרטיותו, לה הוא זכאי מכח חוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981. דינה של הדרישה, לגבי שני הפרסומים הראשונים – להידחות. ישנו השתק פלוגתא לגבי תליית פרסומים הנוגעים לתשלום דמי וועד הבית, או לדוחות התקופתיים, כעולה מפסק דינה של כב' המפקחת. אין פגיעה בפרטיות מקום שהפרסום הינו עניין לגיטימי ומשרת את האינטרס הכללי, כאשר הפיורט נדרש כדי להתריע על אי תשלום דמי הוועד.

66.
השאלה המהותית הינה, האם היה על הנתבעים לתלות על גבי לוח המודעות, מכתבה של חברת הניהול הממוענת לתובע לבדו. לפי סעיף 2 (5) לחוק הגנת הפרטיות, פגיעה בפרטיות הינה "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו, בלי רשות מאת הנמען אות מאת הכותב..."

67.
לצד הזכות, עומדת הזכות לפרטיות. עניין שהינו חלק מענייניו הפרטיים והאישיים של אדם, לא ראוי שיובא בפני
הבריות, שכן אלו עלולים לגבש דיעה מסוימת על אותו אדם, בהתבסס על מידע שאינו אמור להיות נחלת הכלל. לצד החובה, עומדת העובדה כי פעולות התובע הרלוונטיות לאותה תכתובת, מביאה להטלה אפשרית של חיובים על כתפי שכניו, ולגרום לכאורה לנזקים פוטנציאליים למערכת החשמלית בבניין שהוא קניינם המשותף של כלל בעלי הדירות בבניין.

68.
לאחר שקילת השיקולים הנוגדים, מצאתי כי פרסום המכתב חוסה תחת ההגנה שבסעיף 18 (3) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981. אני סבור כי שהעניין הציבורי של כלל בעלי הדירות בהקשר זה, גובר על השיקולים האחרים, שעניינם פגיעה בפרטיות. אמנם המכתב מוען לתובע לבדו, אולם בכל הפעילות שבין חברת הניהול של הבניין מול מי מדיירי הבניין, האינטרס הציבורי גובר או לכל הפחות, אמור לגבור. אפנה בהקשר זה לדברי הש' ריבלין ברע"א 6902/06 צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, וכן ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 5.4.06).

69.
ואציין בהקשר זה, כי התובע מצא לעצמו שיטה, להתנצח ולהתנגח בנציגות או בכל אשר היה לא לרוחו, על גבי לוחות המודעות, בסגנון ה"פשקווילים", קרי, העלאת אמירות עמומות וכלליות (כפי שניתן לראות בתגובתו אשר הודבקה על גבי לוחות המודעות, מיום 26.2.2012); התובע נזדעק לגבי אי חוקיות פעולות הועד – טענות אשר קרסו לחלוטין כפי שעולה מפסק דינה של המפקחת ופסק הדין של הש' י. כהן, קורא בקול רם לדיירים שלא למסור המחאות מעותדות לתשלום דמי הוועד, ולמעשה הפך את המחלוקת שלו מול הנציגות לנחלת הכלל, באופן השולל ממנו, לגישתי, לבוא כיום ולומר כי את המחלוקת שבינו ובין הוועד, יש לשמור בחדרי חדרים מפאת צנעת הפרט.

70.
לא ראיתי בתליית מכתב הנוגע בעיקרו ל"תפיסת מפסק" המכיל (פוטנציאלית) פגיעה מהותית בזכויות כלל בעלי הדירות, משום פגיעה בפרטיות, לאור חשיבותו הציבורית (בציבוריות שבתוך הבניין); אדרבא, התובע ביקש להפחית הפחתה בדרך של מחאה, בחלקה מחאה שקטה ובחלקה מחאה פומבית (בדרך של הדבקת מודעות), ובכך לגישתי, שמט את הזכות לדרוש כי המחלוקת לא תובע לידיעת הכלל.

71.
כך הם אף הדברים בנוגע לצורך בהחלפת זגוגית לוחות המודעות; ככל שלא היה התובע מופנה לנשיאה בעלות תוצאות העכרת הזגוגיות בשל הדבקת מודעות, הרי שהוצאה שכזאת הייתה מוטלת על כלל הדיירים – וזכותם לדעת אודות האמור, בטרם יישאו בתוצאה המסתברת של פעולות התובע.

72.
לאור כל האמור לעיל, לא ראיתי בתליית הפרסומים משום פגיעה בפרטיות.

73.
בטרם סיום, אציין כי התובע תיבל תובענתו בעילות חלופיות נוספות, כגון רשלנות, הפרת חובה חקוקה או פגיעה באוטונומיה, אולם לא הרחיב בסיכומיו או בראיותיו בנושאים אלו, ולא בכדי, ולא מצאתי כל עילה לפסוק כי בוצעה כל עוולה נוספת כללית אחרת, לאחר שהעוולות או העילות הפרטיקולריות אין בהן כדי לחייב הנתבעים.

74.
לאור כל האמור, דין התובענה להידחות;

75.
משנדחתה התובענה, יש לדון בחיוב התובע בהוצאות ההליך; לא מצאתי לשוב על דברי כב' המפקחת בפסק דינה, או על דברי כב' הש' (ס"נ) י. כהן בפסק דינו, בכל הנוגע לסירבול, לאורך כתבי הטענות או לריבוי המסמכים המיותרים אשר הוצגו במסגרת ההליך, או השימוש הנרחב והניכר שהתובע עשה באותם הליכים ובמיומנותו המשפטית על מנת להלך אימים על הנתבעים, אולם התרשמותי דומה להתרשמותם; ההליך היה בעיקרו מיותר, הסכומים המפורטים כסכומי הנזק היו מוגזמים, והטענות היו בעיקרן, ריקות מתוכן לחלוטין.

76.
התובע העריך בסיכומיו, כי שעות שהושקעו בהליך הגיעו כדי 60 שעות עבודה, ולו הייתי מקבל תחשיב זה, מן הראוי היה לחייב התובע בהוצאות הנתבעים באותה המידה ממש, אולם לאחר שקילת ההוצאות אשר חויב בהן התובע עד כה, מצאתי לנכון שלא לחייב התובע בתשלום הוצאות הנתבעים בצורה ריאלית, אלא מופחתת – שאין ספק כי התובע הטיל על הנתבעים עלות כבדה, משמעותית ומהותית, על מנת להתמודד עם הליך משפטי שהיה מכביד ולא פשוט.

77.
זאת, מן הטעם הפשוט, שהגיעה העת להקטין הלהבות, ואולי אף לסייע לכיבויין. התובע חויב עד כה בסכומים משמעותיים בשני ההליכים הקודמים שבין הצדדים, ואיני סבור כי ראוי היה להטיל הוצאות ריאליות, ובהתאם בחרתי לחייבו בצורה סמלית בלבד. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים, כל אחד מהם לחוד, סך 2,000 ש"ח (ובסך הכל, 6,000 ש"ח).

78.
איני מחייב התובע לשלם הוצאות משפט לנציגות הבית המשותף, אשר צורפה לבקשת הנתבעים, ולא הגישה כתבי טענות מיוחדים או נפרדים מטעמה.

ניתן היום,
י"ט אלול תשע"ה, 03 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 38129-03/13 אביעד פנחס ויסולי נ' פלורה תורגמן, מזל טפירו, אהוד אמינפור ואח' (פורסם ב-ֽ 03/09/2015)