פסקי דין על נאסר אבו הדובה | פסקי דין על תאבת גניים |

20233/05 בש     08/03/2005




בש 20233/05 מדינת ישראל נ' נאסר אבו הדובה,תאבת גניים




1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע
בש 020233/05

בתיק עיקרי: פ 008069/05
בפני
:
כב' השופט ח. עמר


08/03/2005



בעניין:
מדינת ישראל



ע"י ב"כ - עו"ד
הרשלר

המבקשת

נ ג ד


1. נאסר אבו הדובה

2. תאבת גניים



ע"י ב"כ - עו"ד
ברדוגו

המשיבים

החלטה

1. זוהי בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים, על פי כתב האישום שהוגש נגדם (בתיק פ' 8069/05) ובו מיוחסות, ובעיקר למשיב מס' 1 – בעשרה אישומים – מספר רב של עבירות נשק חמורות.

2. על פי הנטען, באישום הראשון שבכתב האישום, קשר המשיב מס' 1 שהינו אזרח ישראלי (להלן:"נאסר") – בסוף שנת 2003 או בתחילת שנת 2004 – קשר עם אחד בשם סלמאן (תושב ואזרח ישראלי) ועם שני תושבי מצריים שהסתננו לישראל (חסיין ומוחמד) לסחור בנשק ולהובילו.

ואכן – כך נטען באישום השני - בתחילת שנת 2004, רכשו נאסר וסלמאן, מאת חסיין ו-מוחמד הנ"ל, 8 רובי קלצ'ניקוב, באזור הנגב. נאסר קיבל לידיו אחד מ – 8 הרובים הנ"ל, ואותו מכר לאחד, בשם זאיד אבו-הדובה (להלן: זאיד); ואילו את 7 הרובים האחרים, מכר סלמאן לאחד, בשם בסאם, שהינו תושב דהרייה (להלן:"בסאם"); ואותם הובילו נאסר וזאיד אל בסאם; ובתמורה להובלה זו, קיבלו אלה 1,500 ₪.

בהמשך, וכחודשיים לאחר מכן – כך נטען באישום השלישי – נפגשו נאסר וסלמאן עם חסיין ורכשו ממנו 3 רובי קלצ'ניקוב (נוספים) וכן 1,500 כדורים, תמורת 3,000 דולר ששילם סלמאן. את הרובים והתחמשת, כאמור, הוביל נאסר ומסר לזאיד; וזמן מה לאחר מכן, מכרו אותם נאסר, זאיד וסלמאן לתושב לוד (בשם, אל– חורטא), והיו אלה נאסר וזאיד שהובילו את הרובים והתחמשת לאותו רוכש (אל- חורטא).

כן – כך נטען באישום הרביעי – סמוך לפני שנת 2004, הסיע נאסר את חסיין (שחסה עד אז בביתו של סלמאן) לכיוון שדה בוקר (כדי לסייע לחסיין לחזור למצריים), ובמהלך נסיעה זו תוכנן להמשיך ולסחור בנשק. ואמנם – ועל פי אותו תכנון – נפגשו נאסר וזאיד עם שני תושבי מצרים אחרים, וקיבלו מהם 7 רובי קלצ'ניקוב. רובים אלה הוביל נאסר (ברכב שבו נהג) אל סלמאן, ולפי הוראתו של זה (סלמאן) המשיכו נאסר וזאיד והובילו את 7 הרובים ומסרו אותם לשני אנשים שזהותם לא ידועה; ובתמורה להובלה כאמור, קיבלו נאסר וזאיד סך של 500 דולר, כל אחד.

עוד נטען – באישום השמיני - כי במהלך שנת 2004, הוביל נאסר ברכבו רובה ( 16m. ) ו – 200 כדורים תואמים, ואותם מכר לאותו באסם, תמורת 2,900 דינר.

כן – כך נטען באישום התשיעי – רכש נאסר מסלמאן, לפני מספר חודשים, אקדח (תמורת 7,000 ₪) ואותו מכר לאחר (תמורת 8,000 ₪). בפועל – ולאחר שהוברר כי האקדח אינו תקין, הוחזר הוא לנאסר, וכדי שזה יחזיר את סכום תמורתו לאותו אחר, אך נאסר המשיך להחזיק באותו אקדח, עד ליום מעצרו.

עוד נטען כלפי נאסר – באישום העשירי – כי לפני יום 4.4.04, הוביל נאסר ברכבו, ועקב קשר בינו לבין אחר ובעצה אחת עם זה, עובדים זרים תורכים (שהסתננו לישראל) מביר האדג' (שבנגב) לתל-אביב; וכן 5 עובדים זרים סיניים (שאף הם הסתננו לישראל) מביר האדג' לכפר סמוע.

עד כאן האישומים הנוגעים לנאסר (המשיב 1) בלבד, ואשר בעטיים מיוחסות לו מספר רב של עבירות (שעניינן: קשירת קשר לביצוע פשע; רכישת נשק; רכישת תחמושת; הובלת נשק; הובלת תחמושת; סחר בנשק; החזקת נשק; סחר עם מסתננים; הסתייעות ברכב לביצוע פשע; נסיון סחר בנשק; נסיון החזקת נשק; ומתן מחסה וסעד למסתננים).

3. מכאן ואילך, נתייחס, בתמצית, לעבירות המיוחסות בכתב האישום, הן לנאסר (המשיב 1) והן למשיב 2 (להלן: תאבת), כמבצעים בצוותא חדא.

על פי הנטען באישום החמישי, קשר נאסר קשר עם באסם ועם תאבת להוביל נשק אל באסם.
(יצויין, כי בקשר עם אישום זה יוחסה לשניים, לכתחילה, עבירת קשירת קשר לסייע לאוייב במלחמתו בישראל. אך, במהלך הדיון, הודיעה ב"כ המדינה על כוונה למחוק הוראת חיקוק זו מכתב האישום).

במסגרת הקשר האמור – כך נטען באישום השישי – רכש תושב השטחים, בשם סעיד רושדין, שהינו אחיו של עלי רושדי, שהינו אסיר בכלא בארץ) 14 רובי קלצ'ניקוב, מאת שני תושבי מצרים, וזאת, ביום 22.12.04 באזור רמת חובב – לשם הסיע נאסר את אותו סעיד, ולאותה מטרה. את הרובים הללו, שרכש אותו סעיד, הוביל נאסר אל ביתו ושם החזיק בהם; ולאחר מכן, ביקש מתאבת שיגיע אליו ברכבו (של תאבת) כדי ליטול את הרובים ולהובילם אל אותו באסם בדהריה. ואכן, שני המשיבים הובילו את הרובים, בשני כלי רכב נפרדים – וכשתאבת נוהג ברכב לפני נאסר (וכדי לוודא שאין שוטרים בדרך ולהתריע מפניהם) – ואותם מסרו לבסאם בביתו שבדהריה; ובתמורה, קיבל תאבת סך של 400 דינר ו – 2,800 ₪, שאותם חלק עם נאסר.

כן – כך נטען עוד, ביחס לשני המשיבים, באישום השביעי – כי סמוך לפני 27.1.05, התקשר באסם אל נאסר לשם ביצוע עיסקת נשק נוספת. עקב כך, פנה נאסר לתאבת וביקשו להצטרף אליו לדהריה, לצורך הצטיידות בכסף הדרוש לביצוע העיסקה. ואכן, תאבת נסע ברכבו שלו לדהריה, ולאחר שיצר קשר עם פלוני (שאת פרטיו קיבל מנאסר) קיבל תאבת מאותו פלוני סכום של 14,200 דינר, שאותו מסר לנאסר (לאחר שנטל מתוכו את שכרו, בסך של 200 דינר) ומשם נסעו שני המשיבים, ברכבו של תאבת ושהיה נהוג על ידו, אל קירבת שדה בוקר, ושם קיבלו מאלמוני 11 רובי קלצ'ניקוב, ובתמורה שילמו לאותו אלמוני סך של 11,000 דינר (מתוך הכסף שנתקבל מאותו פלוני).
סמוך אחר זאת, נעצרו שני המשיבים ע"י המשטרה.

בשל האמור באישומים נוספים אלה, הנוגעים לשני המשיבים, מיוחסות לנאסר עבירות נוספות של: הובלת נשק, סחק בנשק, החזקת נשק, סחר עם מסתנן, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נסיון להובלת נשק ונסיון לסחר בנשק; ואילו לתאבת, מיוחסות העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, הובלת נשק, סחר בנשק, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, נסיון להובלת נשק, ונסיון לסחר בנשק.

4. בדיון בפני
- ואף כי נטענו טענות, פה ושם, בחצי פה, בנדון זה – הרי שלמעשה לא חלק הסניגור על דבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס המעשים המיוחסים למשיבים, ובמידה הדרושה בשלב זה.
ואכן, עיינתי בחומר החקירה, וממנו עולה תשתית ראייתית לכאורית במידה הדרושה והמספקת, והותר.
תשתית זו מבוססת, ראש וראשונה, על הודאותיהם המפורטות של המשיבים, אשר נתפסו ונעצרו, כשבידיהם הרובים נשוא האישום השביעי, שעובדותיו הנטענות הובאו לעיל. לאחר מסירת ההודאות גם ביצעו המשיבים שיחזורים הובלות והצבעות.
הסניגור טען, אמנם, כי בדעתו לדרוש קיום "משפט זוטא", באשר לקבילות ההודאות – טענה שהסניגור גם לא טרח לפרט על מה היא מתבססת. ואולם – ופרט לכך, שאין זה השלב לטענה זו, ודי בהודאות כאמור, כדי לשמש תשתית ראייתית לכאורה במידה המספקת – הרי שהודאות המשיבים נתמכות לכאורה גם בעדויות נוספות, ובכללם: הודעתו (הודאתו) של אותו בסאם; וכן, הודעותיו של אותו חסיין (ביחס למשיב מס' 1).

5. באשר לעילת המעצר – הרי שלא יכול להיות ספק באשר לקיומה ולמידת עוצמתה, והיא זו הנעוצה בסיכון המובהק והניכר בעליל, הנשקף מהמשיבים לשלום הציבור ולבטחונו.
המשיבים – שהינם תושבי הארץ ואזרחיה – ניצלו את נגישותם ותנועתם החופשית אל כיוון גבול ישראל מצרים, שכידוע, הינו גבול ארוך וחדיר, המשמש להברחת סמים, נשים לשם סחר בהן, ועוד; ולמרבית הצער ובאחרונה – וכמו במקרה דנן – גם להברחת כלי נשק, אשר בסופו של דבר, מוצאים, או עלולים למצוא, יעדם אל גורמי טרור בשיטחי הרשות הפלסטינית, אשר לא יהססו להשתמש בהם לביצוע פיגועי ירי נגד אזרחי ישראל ותושביה, בצירי תנועה וכיו"ב; ואין צריך להכביר, משלצערנו, חיים אנו במציאות זו וחווים את נוראותיה, כמעט, דבר יום ביומו.
בטיעוניו, ביקש הסניגור לטעון, כי העובדה שגם המבקשת הצהירה על כוונתה להשמיט מכתב האישום את העבירה של קשירת קשר לסיוע לאוייב במלחמתו, מחזקת את טענת המשיבים כי את העבירות ביצעו על רקע פלילי, ולא לאומני, ובהיותם סבורים כי יעדו של הנשק הוא לידי גורמים פליליים, ולא גורמים עויינים על רקע לאומני – וכל זאת, כך נטען עוד, אך לשם "רווח של כמה לירות".
טענה זו – ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, בשלב זה – אינה מסתברת, לכאורה, על פניה, ודי אם נזכיר את האמור באישום השני (המתייחס למשיב 1) והאישום השישי (המתייחס לשני המשיבים) שבהם הודו המשיבים, כאמור, ומהם עולה, כי כלי הנשק הובלו ונמסרו לאותו בסאם שהינו תושב דהריה שבתחומי הרשות הפלסטינאית; וגם מהודאותיהם עולה, כי ידעו שכלי הנשק מיועדים לדהריה.

יתר על כן, גם אם נניח כי המשיבים לא חפצו בהגעת כלי הנשק לידי גורמי טרור בשטחים, הרי שוודאי עצימת עיניים מובהקת מפני אפשרות סבירה ביותר שכזו – וודאי היתה כאן.

כן, אין צריך לומר, כי גם בהנחה שכלי הנשק אמורים להגיע "רק" לידי גורמים פליליים, הרי שאין בכך כדי להפחית מחומרת המעשים ומעוצמת המסוכנות הטמונה במשיבים לשלום הציבור ולבטחונו, משהכל יודעים למה נועדו כלי נשק ותחמושתם.

6. בסיכומו של דבר – ובכך ביקש הסניגור, למעשה, להתמקד – טען הוא כי, עדיין, מן הדין להורות על שיחרור המשיבים לחלופת מעצר, בדמות מעצר בית מלא, תחת פיקוח והשגחה צמודים של מספר ערבים (שפרטיהם נמסרו בכתב, לאחר הדיון).
בהקשר זה, ביקש הסניגור להדגיש את עובדת היות המשיבים בעלי משפחות ונעדרי עבר פלילי; ומכל מקום – כך נטען – יש לנקוט בחלופת מעצר, כאמור, לפחות ביחס לתבאת (המשיב מס' 2) שחלקו בכלל האירועים נשוא כתב האישום, קטן בהרבה מזה של נאסר (המשיב 1).



ואולם, לדידי – ואף שער אני לכך, ששומא על ביהמ"ש לבחון אפשרות לחלופת מעצר
(ותהא חומרת העבירה, או עילת המעצר, דרך כלל, אשר תהא) – אינני סבור, כי יש בנמצא, בכלל הנסיבות, חלופת מעצר כלשהי, שיהא בה כדי לקדם את התכלית שביסוד מעצרם של המשיבים.
המשיבים ביצעו מספר רב מאוד של עבירות חמורות ביותר, ואין מדובר באקדח אחד, למשל, או ברובה אחד, אלא במספר רב ביותר של כלי נשק אוטומטיים; וגם אם נכונה טענת הסנגור, כי המשיבים ביצעו את שביצעו, אך עבור בצע כסף (של "כמה לירות", כלשונו), הרי שהדבר לא רק שאינו ממעיט מחומרת המעשים, אלא אף מעצים את חומרתן, משאך עבור בצע כסף, מוכנים היו הם, ובהזדמנויות רבות, לסכן את שלום הציבור ובטחונו.

בנסיבות אלו, איני רואה מקום לחלופת מעצר כלשהי.

ער אני לכך שמספר המעשים המיוחסים למשיב מס' 2 קטן מזה המתייחס למשיב מס' 1. אולם, גם מספר המעשים בהם היה מעורב המשיב 2, ובעיקר, נוכח חומרתם והיקף כלי הנשק הכרוך בהם – די בהם, כדי שלא להצדיק הבחנה בין השניים; ודי אם נזכיר, שוב, כי הוא הוביל חלק מכלי הנשק לדהרייה, וגם ידע כי כלי הנשק מיועדים לדהריה שבשיטחי הרשות הפלסטינאית.

7. אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם בתיק
פ' 8069/05 של בימ"ש זה.

ניתנה היום כ"ז ב אדר א, תשס"ה (8 במרץ 2005) במעמד הצדדים.


ח. עמר
– שופט
020233/05בש 055 נורית ג'ורנו








בש בית משפט מחוזי 20233/05 מדינת ישראל נ' נאסר אבו הדובה,תאבת גניים (פורסם ב-ֽ 08/03/2005)