פסקי דין על שי קינדזור | פסקי דין על רונן מאיוסט

24956-10/10 א     06/09/2015




א 24956-10/10 שי קינדזור נ' רונן מאיוסט








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 24956-10-10 קינדזור נ' מאיוסט


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת כאמלה ג'דעון
, שופטת בכירה


תובע

שי קינדזור
, ת.ז 039058557
ע"י ב"כ עוה"ד מ. עזורה ואח'


נגד


נתבע

רונן מאיוסט
, ת.ז מס' 022593446
ע"י ב"כ עוה"ד ש. פניני ואח'





פסק דין


1.
מיזם עסקי אשר לא צלח, הביא לפתחו של בית משפט זה תביעה זו.

2.
בשנת 2009 יזמו התובע, הנתבע ואדם נוסף הקמת עסק למכירת דברי מאפה (להלן "העסק").
לשם כך חתמו ביום 1.2.2009 על הסכם שהוכתר "הסכם שותפים" (להלן "הסכם שותפים"), ובו סיכמו על הקמת חברה בשם "מפגש הצריף בע"מ" (להלן "החברה"), שבאמצעותה ינוהל העסק. בהסכם זה סוכם בין היתר, כי כל אחד מבעלי המניות, ילווה לחברה, כהלוואת בעלים, סך של 210,000 ₪.


בנוסף השכיר הנתבע לחברה נכס שבבעלותו לצורך הפעלת העסק.

3.
ביום 1.5.2009 החלה החברה את פעילותה כאשר הנתבע החזיק ב-34 מניות רגילות, והתובע והשותף הנוסף החזיקו כל אחד ב-33 מניות רגילות. בנוסף החזיק הנתבע ב-51 מניות הנהלה.

4.
החברה פעלה במשך כשנה ושלושה חודשים, ובחודש 8/10 היא הפסיקה את פעילותה והעסק נסגר.

5.
בעקבות כך הגיש התובע את התביעה דנן שבה העלה שלל טענות כנגד הנתבע, וביניהן, שהנתבע הציג בפני
ו מצגי שווא בנוגע לרווחיות החברה, מנע ממנו רווחים ושכר עבודה, הקים עסק מתחרה, הוציא כספים ללא הרשאה, החליט החלטות וביצע רכישות שלא על דעת יתר בעלי המניות, מנע חלוקת דיווידנדים, ניהל את החברה שלא לטובתה, ובמטרה לגרום רווחים לכיסו ותוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, ועוד. בנוסף טען התובע כי הנתבע לא העביר את חלקו המלא בהלוואת הבעלים לחברה, אלא רק סכום של 30,000 ₪.

6.
בעטיים של מעשים ו/או מחדלים אלה, טען התובע כי נגרם לו נזק המתבטא באובדן השקעתו בחברה בסך של 210,000 ₪, אובדן רווחים שאמור היה לקבל מפעילות החברה, ואי קבלת שכר עבודה במשך כל תקופה עבודתו בחברה, ומשכך הוא עתר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי, אשר הועמד לצרכי אגרה, על סך של 500,000 ₪.

7.
ביום 26.9.15 ולאחר שנשמעו עדויות הצדדים, נתתי

פסק דין
שלפיו דחיתי את התביעה, וזאת לאחר שקבעתי כי התובע לא הוכיח נזק אישי ומיוחד בר תביעה שאינו נגזר מנזקה של החברה, ומשכך, לא קמה לו עילת תביעה אישית בגין נזקים אלה בהתבסס על ההלכה שנפסקה בע"א 3051/98 ברוך דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 9.9.04).

8.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 32887-11-14), וביום 6.1.15 התגבש בין הצדדים, בהמלצת בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר גריל), הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק, ולפיו, יוחזר התיק לבית משפט זה על מנת לדון ב"טענתו של המערער, בדבר הפסדים ונזקים שנגרמו לו, לפי גרסתו וטענתו, מחמת העובדה שהוא הפקיד את מלוא הסכום של 210,000 ₪ הלוואת בעלים ... ואילו המשיב הפקיד מתוך הסכום הנ"ל של 210,000 ₪ רק 30,000 ₪, וכתוצאה מכך, נגרמו למערער, לגירסתו, נזקים והפסדים". נקבע כי "בית משפט קמא יבחן תחילה את השאלה האם לפי התשתית הראייתית הקיימת בפני
ו אכן הוכח שהמשיב הפקיד מתוך הלוואת הבעלים 30,000 ₪ בלבד, כטענתו של המערער. אם ייקבע, כטענת המשיב, שהוא אכן הפקיד את הסכום של 210,000 ₪, תעמוד בעינה התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו מיום 26.9.14. ככל שייקבע שמתקבלת טענת המערער לפיה הפקיד המשיב רק 30,000 ₪ מתוך הלוואת הבעלים, כי אז תיבחן טענת המערער בדבר הפסדים ונזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך". עוד נקבע כי התיק יוחזר לבית משפט זה "על מנת שבית משפט קמא יתן בסוגיה זו, ובסוגיה זו בלבד,

פסק דין
משלים לאחר שישמע בסוגיה זו בלבד טיעון משלים של באי כח שני הצדדים, בין אם בעל פה ובין אם בכתב,
הכל כפי שבית משפט קמא יורה". עוד הובהר "שהטיעון המשלים ופסק הדין המשלים יהיו על יסוד התשתית הראייתית כפי שהיא מונחת בפני
בית משפט קמא".

9.
הצדדים הגישו סיכומים משלימים בכתב, ולאחר שעיינתי בסיכומים הנ"ל, ובחנתי מחדש את חומר הראיות בהתייחס לסוגיה שבמחלוקת, להלן הכרעתי בסוגיה הנ"ל.

10.
האם הפקיד הנתבע את מלוא סכום הלוואת הבעלים בסך של 210,000 ₪ או רק סכום של 30,000 ש"ח בלבד?


זוהי השאלה הראשונה הטעונה הכרעה על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

11.
בסעיף 6.1 להסכם השותפים נקבע כדלקמן:

"הצדדים ילוו לחברה סך של 210,000 ₪ כ"א לצורך הקמת המאפייה, רכישת ציוד, רכישת זיכיון ותשלום דמי שכירות ראשונים. ההלוואה תופקד בחשבון הבנק שתפתח החברה"

התובע טען כי הוא מילא אחר התחייבותו החוזית הנ"ל, והלווה לחברה סך של 210,000 ₪, לעומת הנתבע אשר הפקיד לטענתו סך של 30,000 ₪ בלבד.

לעומתו טען הנתבע כי בנוסף לסכום של 30,000 ₪ שאינו שנוי במחלוקת, הוא שילם, מהונו הפרטי, ובהסכמת יתר בעלי המניות, תשלומים שונים עבור החברה ו/או קיזז סכומים המגיעים לו ממנה, ובכך העמיד לרשות החברה הלוואת בעלים בסכום כולל של 312,618 ₪.
הסכומים הם: סך של 17,270 ₪ לצורך רכישת ציוד לחברה, סך של 42,158 ₪ לסילוק חובות החברה לספקים שונים, סך של 21,000 ₪ לסילוק חובות ארנונה של החברה, סך של 25,000 ₪ בעבור טיפול משפטי להסדרת רישיון עסק לחברה, סך של 110,550 ₪ על ידי קיזוז דמי שכירות בגין השכרת נכס שבבעלותו לחברה, סך של 66,640 ₪ בגין שכר עבודתו בחברה אשר לא נמשך לטענתו, על מנת להיטיב את מצבה של החברה.

12.
נשאלת אפוא השאלה, האם הוכיח הנתבע תשלום הסכומים הנ"ל בעבור החברה כטענתו, וככל שהתשובה חיובית, מתעוררת השאלה, האם יש להכיר בתשלומים הנ"ל, כקיום התחייבותו על פי סעיף 6.1 להסכם השותפים?


ייאמר כבר עתה כי הנתבע לא הוכיח טענתו הנ"ל.

הנתבע לא הציג כל ראייה אובייקטיבית אשר יש בה כדי להצביע על ביצוע התשלומים הנטענים על ידו בכלל,
מהונו הפרטי ועבור החברה בפרט. הוא לא הציג תדפיס חשבון בנק המלמד על משיכת כספים בסכומים הנטענים ו/או קבלות עבור הציוד שנרכש עבור החברה כטענתו ו/או קבלות עבור תשלום החובות לספקים ו/או עבור תשלומי מיסים.

בנוסף, הנתבע לא דאג לזמן לעדות את בעל המניות השלישי בחברה, על מנת לתמוך בטענתו אודות השקעותיו הנטענות בחברה, ואודות הסכמת יתר בעלי המניות כי התשלומים שביצע עבור החברה לטענתו, יזקפו לטובת הלוואת הבעלים כמתחייב מסעיף 6.1 הנ"ל.

13.
למעשה, הנתבע ביסס את טענותיו על דוח כספים של החברה לשנים 2009-2010 שנערך על ידי מנהל החשבונות של החברה מר בוריס קוזולין (להלן "מר קוזולין"), ואשר צורף כנספח ט' לכתב התביעה. דוח זה מפרט את השקעותיהם של בעלי המניות בחברה בשנות פעילותה, וממנו עולה כי במועד הרלוונטי לתובענה השקיע הנתבע בחברה סכום כולל של
237,371 ₪. סכום זה כולל בתוכו קיזוז דמי שכירות בגין חודשים מאי ויוני לשנת 2009 וחודשים יוני-אוגוסט לשנת 2010, קיזוז על ידי אי משיכת משכורות בשנת 2009 ובשנת 2010, חובות לספקים, תשלומי מיסים, עבודות אשר בוצעו בנכס שבו ממוקם העסק, משכורת רואה חשבון עבור מאזן 2009-2010, הפקדות פרטיות, פירעון שיקים דחויים ותשלום בעבור זיכיון החברה בסך של 18,000 ₪.

14.
אולם, הגם שדוח זה הוגש על ידי התובע ועליו סמך הנתבע, אלא שלא יכולתי להסתמך עליו לביסוס ממצא עובדתי ו/או משפטי מהטעמים שלהלן:

ראשית, השוואת תדפיס חשבון הבנק של החברה עם דוח זה מגלה כי קיימת אי התאמה באשר לסכום הראשוני אשר הופקד על ידי בעלי המניות במסגרת הלוואת הבעלים. כך, עיון בתדפיס חשבון הבנק של החברה מיום 24.4.09 מגלה כי ביום 5.3.09 הפקיד התובע בחשבון החברה סך של 180,000 ₪, וביום 8.3.09 הפקיד סכום נוסף של 25,000 ₪, ובסה"כ 205,000 ₪. ביום 5.3.09 הפקיד בעל המניות השלישי סך של
177,000 ₪, וביום 20.3.09 הפקיד הנתבע בחשבון החברה סך של 30,000 ₪.

לעומת זאת, בדוח הנהלת החשבונות צוין תחת הכותרת "השקעות ב-2009" כי התובע השקיע סך של 195,305 ₪, בעל המניות השלישי סך של 168,972 ₪, ואילו הנתבע מצדו השקיע סך של 24,956 ₪.

בעדותו בבית המשפט, לא ידע מר קוזולין לתת הסבר מניח את הדעת באשר לפשר אי התאמות אלה, וכל שטען כי "זה רשום בספרים...אני צריך לראות בספרים, אני לא זוכר" (עמ' 20 ש' 8 ו-13). כך גם העיד באשר ליתר הנתונים המפורטים בדוח זה, כשמלבד הפנייתו לספרי החברה אשר לא הוגשו לתיק בית המשפט, ואמירה בעלמא כי אלו מבוססים על אסמכתאות שהוצגו בפני
ו, לא זכר להעיד מאומה אודות אופן עריכת דוח זה.


שנית, הנתבע הודה בעדותו כי בנוסף להפקדות שבוצעו לחשבון החברה, שילמו התובע ובעל המניות השלישי סכומים במזומן על מנת להשלים את הלוואתם עד לסך של 210,000 ₪ (ראה עדותו בעמ' 35 ש' 24-25). בהתחשב בעדות זו, אין זה נהיר מדוע הסכומים הנ"ל אינם מצוינים בדוח הנהלת החשבונות כחלק מהשקעת בעלי המניות בחברה!

עובדה זו אף היא מערערת את אמינות תוכנו של מסמך זה.

15.
העדר הנמקה לקיומן של אי התאמות כאמור ואי הצגת מסמכים ו/או ראיות אחרות עליהם מבוסס דוח הנהלת החשבונות, מעורר ספק בנוגע לאופן עריכת הדוח ופוגם במשקלו הראייתי של דוח זה.

המסקנה היא אפוא, שאין בעדותו של מר קוזולין
ו/או בדוח שהוגש באמצעותו כדי לסייע לנתבע בהוכחת הטענה כי העמיד לטובת החברה את הלוואת הבעלים כמוסכם, או מהו היקף השקעתו הכלכלית של מי מהצדדים והנתבע בפרט, בחברה.

16.
נוסף על האמור לעיל, בתחילת עדותו, ציין מר קוזולין כי הוא חש אי נוחות במעמד בו נדרש להעיד בסכסוך הנוגע לשניים ממעסיקיו בעבר. אולם התברר כי במועד הרלוונטי לתובענה, ניהל מר קוזולין חשבונות כלל עסקיו של הנתבע ובכללן העסק נשוא התביעה, ואף ניהל את חשבונותיה של החברה ממקום עסקו הפרטי של הנתבע (עמ' 19 ש' 13-15).

נתון זה אף הוא מחזק את הרושם כי לא ניתן היה להסתמך על הדוח הנ"ל, כראיה יחידה, לביסוס טענתו של הנתבע בנוגע להשקעותיו בחברה.

17.
נוכח כלל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבע לא הוכיח את תשלום הסכומים הנטענים על ידו.

18.
מעבר לכך, אף אם הוכח תשלום הסכומים הנ"ל על ידי הנתבע, ספק אם ניתן היה לראות בכך העמדת חלקו בהלוואת הבעלים לחברה כמתחייב מסעיף 6.1 להסכם השותפים. וכל כך למה?

בסעיף 9 להסכם השותפים נקבע כדלקמן:

"כל סכום נוסף שיידרש לחברה לצורך פעילותה, מעבר לסכום האמור בסעיף 6 לעיל, ואשר החברה לא תצליח לקבלו מבנקים ו/או ממלווים אחרים בהסתמך על בטחונות של החברה בלבד, יגויס בהלוואות בעלים או בכל דרך אחרת, הכל על פי החלטת דירקטוריון החברה"
[ההדגשה אינה במקור, כ.ג']

מהאמור בסעיף הנ"ל עולה כי בעלי המניות בחרו להבחין במפורש בין הלוואת הבעלים הראשונה אשר תכליתה נועדה לצורך הקמת החברה, לבין הלוואת בעלים או השקעה בדרך אחרת אשר תדרש לצורך פעילותה השוטפת של החברה. לפיכך, ככל שהשקיע הנתבע כספים בחברה ובין היתר, על ידי תשלום חובות החברה לספקים ו/או תשלום מיסים עבורה, הרי שאין הכרח כי כספים אלה יזקפו על חשבון ההלוואה הראשונה שאותה התחייב להעמיד לחברה לצורך הקמתה, הגם שלא הומצאה על ידי הנתבע כאמור, החלטת דירקטוריון החברה המאשרת את זקיפת התשלומים הנטענים על ידו, על חשבון הלוואת הבעלים הנ"ל.

19.
ולעניין קיזוז סכומי דמי השכירות המגיעים לנתבע מהלוואת הבעלים המדוברת, יוער כי חוזה השכירות שבמסגרתו השכיר הנתבע לחברה נכס שבבעלותו, מהווה מערכת חוזית נפרדת מהסכם השותפים, וככל שנוצר חוב דמי שכירות לטובת הנתבע בכובעו כמשכיר, הרי שבהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כדי שיוכר קיזוז בין חובות הצדדים שאינם נובעים מעסקה אחת יש צורך "...בהודעה של צד אחד למשנהו...".

בענייננו, לא הוכח כי נשלחה הודעה כאמור, ומשכך, הנתבע לא היה רשאי לקזז את חוב דמי השכירות מיתרת ההלוואה שהיה עליו להעמיד לחברה על פי סעיף 6.1 להסכם השותפים.

20.
יתרה מכך, הכלל הוא כי אין לקזז חובות אשר הינם שנויים במחלוקת.

במסגרת ההליך דנן העלה התובע טענות שונות בנוגע להפרת חוזה השכירות על ידי הנתבע-המשכיר, ואשר בגינן לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום דמי השכירות לטענתו. די בקיומה של מחלוקת בנוגע לחוב דמי השכירות כדי לקבוע כי הנתבע לא היה רשאי לקזז חובותיה של החברה בגין דמי שכירות כנגד הלוואת הבעלים המדוברת.

21.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי מלבד הסכום של 30,000 ₪, הנתבע לא הוכיח כי העמיד לזכות החברה את יתרת הלוואת הבעלים בסך של 180,000 ₪, כפי המוסכם בסעיף 6.1 להסכם השותפים.

22.
נוכח הקביעה הנ"ל, נותרה להכרעה השאלה, האם נגרמו לתובע, נזקים או הפסדים כתוצאה מאי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים על ידי הנתבע כמתואר לעיל.

יודגש כי על מנת שהתובע יזכה בפיצוי בגין הנזקים הנטענים על ידו, עליו להוכיח: א. קיומם של הנזקים הנ"ל. ב. שמדובר בנזקים אישיים ברי תביעה שאינם נגזרים מנזקה של החברה (ראה ע"א 3051/98 המוזכר בסעיף 7 לעיל). ג. קשר סיבתי בין הנזקים הנ"ל לבין אי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים על ידי הנתבע.

23.
כזכור, הנתבע טען כי כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, ובין היתר, אי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים על ידו, הוא איבד את השקעתו בחברה בסך של 210,000 ₪, הפסיד רווחים בסך של 30,000 ₪ לחודש, והפסיד שכר עבודה.

אולם הנתבע לא הצליח להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים הנ"ל לבין אי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים על ידי הנתבע. הוא לא הציג ראיות המלמדות כי אי הפקדת יתרת ההלוואה כאמור, הוא זה שגרם לאי רווחיות החברה, וכפועל יוצא מכך, לאי יכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה, ובין היתר, החזרת הלוואת הבעלים, חלוקת רווחים ותשלום שכר עבודה. ודוק, התובע ייחס לנתבע מעשים ו/או מחדלים שונים שבעטיים הפכה החברה לחדלת פירעון לטענתו, שכללו בין היתר, ניהול כושל, הוצאת כספים ללא הרשאה, ניהול החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים ועוד. אולם ובהינתן טענות אלה, הוא לא הציג ראיות לרבות חוות דעת מקצועית המוכיחה כי הנזקים הנטענים על ידו נבעו דווקא מאי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים כאמור ולא מהטעמים האחרים שמנה ואשר הביאו לקריסת החברה לטענתו, או לחילופין, חוות דעת המוכיחה מה היתה "התרומה" של אי ההפקדה הנ"ל, מבין שלל הסיבות הנטענות, לקריסתה של החברה.

24.
יתרה מכך, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, בהתייחס לטענה בדבר
הפסד רווחים - למרות הצביון האישי הטמון לכאורה בטענה זו, הרי המדובר בנזק שנגרם לחברה ו/או נזק משני לנזקי החברה ו/או נזק משותף לבעלי המניות האחרים, ומשכך, לא קמה לתובע זכות תביעה אישית בגינו. בהקשר זה
יפים הדברים שנאמרו בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה ואח', פ"ד נא (2), 312 כדלקמן:

"הכלל

הוא
,
בעיקרון
,
כי

כאשר

בעל

מניות

סובל

נזק

בלתי

תלוי

בנזק

שאותו

סובלת

החברה
,
קמה

לו

תביעה

אישית

בלתי

תלויה

בנזק

שנגרם

לחברה
.
אולם

אם

הנזק

נגרם

לבעל

מניות

עקב

ירידת

ערך

החברה

ושווי

מניותיה
,
וכל

בעלי

המניות

ניזוקים

באותה

מידה
,
לא

קמה
–
בדרך
-
כלל
–
לבעל

מניות

עילת

תביעה

אישית
.
זהו

נזק

משני

המשקף

את

נזקי

החברה
"


בנוסף לכך, התובע לא הוכיח טענה זו במישור העובדתי, שכן הוא לא הגיש את התכנית העסקית שהוצגה לו על ידי הנתבע טרם כניסתו כשותף בחברה, ושבעטיה הובטח לו רווח חודשי בסך של 30,000 ₪ לטענתו.

25.
ולגבי הטענה לגבי הפסד שכר עבודה – הרי טענה זו מושתתת על קיום יחסי עובד מעביד בין התובע לחברה, ומשכך, דינה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה.

26.
מכל הטעמים הנ"ל, הנני קובעת כי התובע לא הצליח להוכיח קיומם של נזקים ו/או הפסדים שנבעו מאי הפקדת יתרת הלוואת הבעלים על ידי הנתבע, ומשכך דין התביעה להידחות, וכך הנני מורה.

27.
התובע ישלם לנתבע את ההוצאות שנפסקו בסעיף 15 לפסק הדין שניתן ביום 26.9.14, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





ניתן היום,
כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 24956-10/10 שי קינדזור נ' רונן מאיוסט (פורסם ב-ֽ 06/09/2015)