פסקי דין על ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין | פסקי דין על אברהם בר-און | פסקי דין על יהודית בר און |

30107-02/10 תוב     08/09/2015




תוב 30107-02/10 ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין נ' אברהם בר-און, יהודית בר און








בית משפט השלום ברמלה



תו"ב 30107-02-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין
נ' בר-און ואח'

רע"ס 5366-02-10 מועצה אזורית חבל מודיעין נ' בר-און ואח'




תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני





בפני

כב' השופטת
רבקה גלט


המאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין

ע"י ב"כ עו"ד אור

נגד


הנאשמים

1. אברהם בר-און
2. יהודית בר און

ע" ב"כ עו"ד בן אור


החלטה


לפני בקשת התביעה, שהוגשה עוד ביום 24.12.14, לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, לכוף את המשיבים (להלן: הנאשמים) למלא אחר צו איסור שימוש שניתן נגדם ביום 30.3.14, במסגרת גזר הדין, בתו"ב 30107-02-10 ורע"ס 5366-02-10, שנדונו במאוחד (להלן: שני התיקים), וזאת באמצעות הטלת קנס כספי יומי, בסך של 10,000 ₪, בגין כל יום שבו לא יקוימו הצווים.

הדיונים בבקשה התארכו הרבה מעבר לראוי, בשל טענות מטענות שונות שהעלו הנאשמים, והשתלשלות העניינים תפורט להלן.

רקע

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעבירות של בניה ללא היתר, שימוש חורג, הפרת צו שיפוטי וניהול עסק ללא רישיון. העבירות מתייחסות לבנייה וניהול של מתחם חדרי אירוח בשטח של 2000 מ"ר (4 דונם), בשטח של קרקע חקלאית, וכן בניה שימוש במתחם למגורים בשטח של 2400 מ"ר, בשטח של קרקע חקלאית, ביישוב בן שמן בחבל מודיעין.

את העבירות ביצעו הנאשמים, למרות שבעבר כבר ניתנו צווים האוסרים את השימוש במבנים המדוברים במסגרת של גזר דין בעמ"ק 2938/00 ובמסגרת צו הפסקה שיפוטי שניתן ביום 19.4.11.

ביום 30.3.14 הציגו הצדדים הסדר טיעון שגובש ביניהם. בהמשך לכך, ראיתי לנכון לאמץ את ההסדר וגזרתי על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם 1 הוטלו 5 חודשי מאסר בעבודות שרות ומאסר על תנאי. על שני הנאשמים הוטלו קנס כולל בסך 540,000 ₪, והתחייבות. בנוסף, ניתנו מידי צווי הריסה, הפסקת שימוש וסגירה של העסק, אשר נכנסו לתוקפם ביום 10.5.14.

מסתבר, כי הנאשמים ממשיכים בביצוע העבירות, ומנהלים את מתחם האירוח שבו 13 חדרי אירוח, כך על פי דו"ח ביקורת מיום 31.8.14.

השתלשלות העניינים מאז הוגשה הבקשה

בדיון שנערך ביום 10.2.15 טענו הנאשמים כי הם נתונים במצב "אבסורדי" היות שכבר שילמו מחיר כבד בגין התיק הפלילי, אך למעשה אינם רואים כל רווח מן העבירות, היות שהשימוש מבוצע בפועל על ידי אחרים, הלא הם חיים רייכבך ולינה כפרית בע"מ, שאף הם הורשעו ונדונו ביחד עמם בגין העבירות. נטען כי הנאשמים הגישו תביעת פינוי נגד האחרונים, וזו עדיין מתנהלת. לכן, היה על התביעה להגיש את הבקשה נגד אותם משתמשים ולא נגד הנאשמים.

לטענות אלה השיבה התביעה כי אין מקום להגשת הליך ביזיון נגד האחרים שלא חטאו בהפרת צווי בית המשפט באופן חמור כפי שעשו הנאשמים, ובנוסף, בהיות הנאשמים בעלי המקרקעין, הרי הם הנהנים העיקריים מפירות העבירה המבוצעת באופן מסחרי לעין כל. אילו חפצו הנאשמים בפינוי באמת ובתמים, היה עליהם לפנות למשטרה בתלונה נגד האחרים, אך המצב הנוכחי נוח להם לאור הרווחים שבצדו.

בסופו של הטיעון ביקשו הנאשמים לדחות את הדיון לצורך לימוד החומר ופנייה אל התביעה, ולבקשה זו נעתרתי.

בדיון מיום 29.3.15 הראו הנאשמים כי הגישו תביעת פינוי נגד המשתמשים, אך מסתבר כי עשו כן רק ביום 10.2.15 (שהוא מועד הדיון הקודם בבקשה). כעת נטען כי יש להמתין עד להחלטה בתביעה זו, כיוון שהנאשמים חסרי אונים מול המשתמשים, שהם מחויבים כלפיהם בחוזה שכירות. לשאלת בית המשפט מסרו הנאשמים כי הפסיקו ליטול את שכר הדירה המגיע להם, מידי המשתמשים.

התביעה טענה כי למעשה, התמשכות הדיונים גורמת לכך שחוטא יוצא נשכר, ובסופו של יום גובשה הסכמה לפיה יידחה הדיון, אך זאת בכפוף לכך שהנאשמים יעבירו לידי התביעה תשלום של כל סכומי שכר הדירה ששולמו להם מרגע כניסת הצו לתוקפו (ביום 10.5.14), בהתאם לחוזה השכירות אותו יציגו בפני
התביעה.

ביום 19.4.15 שוב התייצבו הצדדים. התביעה הודיעה כי בניגוד למה שסוכם לא הציגו הנאשמים חוזה שכירות אלא טענו שבעבר שולם להם סכום של 10,000 ₪ לערך, אך לאחר מכן הוא הופחת ל- 2000 ₪ בלבד, "בשל קיזוזים". הנאשמים חזרו על טענתם כי הם חסרי אונים מול משתמשים המסרבים להתפנות, ולא ברור להם מדוע לא הוגשה הבקשה נגדם. בהחלטתי מאותו היום המלצתי כי התביעה תשקול הגשת בקשה גם נגד המשתמשים, שהם הנהנים הישירים מן העבירה, ודחיתי הדיון לשם קבלת עמדת התביעה.

ביום 10.6.15 נערך דיון מסכם שבו חזרו הצדדים על טענותיהם. התביעה הודיעה כי אמנם בכוונתה להגיש בקשה דומה אף נגד המשתמשים. לאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים.

בסיכומיה, הפנתה התביעה לחומרת התנהלות הנאשמים, המפרים צווי בית המשפט במשך שנים ארוכות, לצורך מסחרי המניב להם רווחים כספיים גבוהים, בקרקע חקלאית מוכרזת. לנוכח הצהרת הנאשמים שאינה מקובלת על דעת התביעה בעניין גובה דמי השכירות המשולמים להם, פנתה התביעה לקבל חוות דעת שמאית בעניין אומדן ההשבחה ודמי השכירות הראויים במקרקעין, וצירפה את חוות הדעת לסיכומיה. על פי חוות הדעת, אומדן דמי השכירות הראויים לשימוש המסחרי המבוצע עומדים על סך 31,650 ₪ לחודש, ודמי השכירות הראויים למתחם המגורים הם בסך 7,900 ₪ בחודש. אומדן שווי היטל ההשבחה לשטחי המגורים והאירוח, מגיע לסך של 284,499 ₪, נכון למועד העסקה במכרז רמ"י. לנוכח חוות הדעת שבה התביעה ועתרה להטלת קנס יומי בסך 10,000 ₪.

ביום 23.7.15 הגישו הנאשמים סיכומיהם, בהם טענו כי חוות הדעת השמאית אינה הולמת את ענייננו, היות שבפועל המחיר הבסיסי לדונם באזור המדובר נופל בהרבה מהערכת השמאי. בנוסף, נטען כי הפסיקה אליה מפנה התביעה עוסקת בהחלטה שניתנה נגד המשתמש, בעוד שכאן ענייננו בבעלי המקרקעין, ולכן יש להפחית את הסכומים. הנאשמים עתרו למתן ארכה להגשת חוות דעת שמאית נגדית.

לאחר שניתנה אורכה למשך 10 ימים, עתרו הנאשמים בשנית למתן אורכה להגשת חוות דעת מטעמם, ושוב ניתנה אורכה עד יום 25.8.15. למרות זאת, ולמרות שחלפו למעלה מ-45 ימים מאז הוגשו סיכומי הנאשמים, לא הוגשה חוות דעת עד כה ולא הוגשה כל בקשה אחרת.

ביני לביני הגישה התביעה בקשה זהה לזו שבפני
, נגד המשתמשים במקרקעין, וזו טרם נדונה.

במצב שנוצר, ולנוכח חומרת ההפרות שמבצעים הנאשמים, אינני רואה לנכון להמתין עוד, ועל כן תינתן החלטי להלן.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הנאשמים ברוב קשב, לא מצאתי בהן הצדקה להפרת צווי בית המשפט.

מדברי הנאשמים עצמם עולה כי חוזה החכירה נכרת ביניהם לבין המשתמשים, בשנת 2004, למשך 10 שנים, וכך עולה גם מתצהיר המשתמשים- הנתבעים בתביעת הפינוי בת.א 22972-02-15. מכאן עולה, כי בנקודת זמן כלשהי בשנת 2014 בחרו הנאשמים לחדש את החוזה, חרף ידיעתם הברורה כי הם שרויים בעבירה, ומפרים צווי בית המשפט.

הטענה לפיה עומדים הנאשמים חסרי אונים למול סירוב המשתמשים לפנות את המקרקעין, אינה משכנעת בלשון המעטה. הנאשמים מבצעים את העבירות על פני שנים, חרף החלטות שיפוטיות חוזרות ונשנות. מעבר לכך במהלך השנים נגזרו עליהם קנסות כבדים, ואף הוטל עונש של מאסר, על הנאשם. למרות כל אלה, רק לאחר שנערך דיון בבקשה זו, החליטו סוף כל סוף, להגיש תביעת פינוי, אך זאת עשו בהליך רגיל ולא הגישו כל בקשה לזירוז הדיון. הרושם המתקבל הוא כי הנאשמים פועלים בעצלתיים, רק כדי לצאת ידי חובתם להראות כי הם פועלים לפינוי המקרקעין. התנהלות זו, מלמדת כי המשך ביצוע העבירות הוא עבורם עסק משתלם מבחינה כלכלית.

לא שוכנעתי בשום אופן כי יש אמת בטענת הנאשמים לפיה, אינם מקבלים כיום דמי שכירות מידי המשתמשים, אלא בסכום זעום של 2000 ₪ בחודש, זאת מכמה טעמים. ראשית, הטענה לפיה הנאשמים מאפשרים לעסק משגשג של השכרת חדרי אירוח על בסיס שעתי להתנהל בשטחם ללא תמורה של ממש, משוללת כל היגיון. שנית, המשמשים מסרו בתצהירם בתביעת הפינוי כי הם משלמים דמי שכירות גבוהים (סעיף 4 לתצהיר), מה שמנוגד לטענת הנאשמים מכל וכל. שלישית, אילו היתה טענה תמוהה זו אמיתית, היו הנאשמים עושים מאמץ להוכיחה בפני
בית המשפט, אם בהצגת החוזה וההתחשבנות, ואם בהבאת המשתמשים כעדים, ואולם הנאשמים בחרו להותיר עניין זה עמום ומעורפל, וכנראה שטעמיהם עמם.

אני דוחה את טענת הנאשמים לפיה היתה צריכה התביעה לפעול נגד המשתמשים ולא נגדם. הנאשמים הם בעלי המקרקעין, והם שהובילו עצמם למצב אליו נקלעו. מעבר לכך, כאמור, התביעה אכן שמעה את הערותיהם והערת בית המשפט והגישה בקשה זהה נגדם, כך שלא ננקטה אפליה כלשהי.

לאחרונה ממש שאמר בית המשפט העליון ברע"פ 8031/14 אבדר נ' רמ"י (1.2.15):

בשולי הדברים אבקש להעיר כי התנהלותו של המבקש, כפי שעולה מפסקי הדין של הערכאות קמא הנכבד, ומיתר החומר שלפני, מעלה את החשש שהמבקש עשה ועושה כל שביכולתו כדי לחמוק מציות לצו המניעה שהוצא נגדו. ההליכים כנגד המבקש והנתבעים האחרים במושב החלו עוד בשנת 2009, וצו המניעה נכנס לתוקף בתאריך 01.05.2013 (לאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד הסכים לעיכובו, כאמור, לנוכח בקשות חברי המושב הנתבעים). מאז אותו מועד – המבקש נמנע מלפעול למימושו, על אף שנמסרו לו התראות מטעם המשיבה, והוא החל בהליכי הפינוי רק לאחר שהוגשה בקשתה השנייה של המשיבה לפי
פקודת ביזיון בית משפט
. לנוכח מצב דברים זה, נראה שאין למשיב אלא להלין על עצמו, והגיעה העת שיחדול מביצוע שימוש אסור במקרקעין.

מכל האמור עולה כי הנאשמים ממשיכים בביצוע העבירות ומפרים את צווי בית המשפט ביודעין ומתוך בחירה. פעולתם לאחרונה לקידום הפינוי היא "מעט מידי ומאוחר מידי".

הכרעה

על חומרתן של עבירות הבנייה עמד בית המשפט לא פעם, ואין צורך לחזור על הלכות ידועות. די אם אפנה לרע"פ 189/11 מודלג' נ' מד"י (3.3.14) והאסמכתאות שם.

חומרה יתרה נודעת לעבירות בנייה שבוצעו בקרקע חקלאית, כעולה מרע"פ 2330/09 נוסטרדמוס נ' ועדה מקומית חבל מודיעין (נבו מיום: 9.6.09), ומעבר לכך, יש חומרה בביצוע עבירות של הפרת צווים שיפוטיים, כפי שנקבע בע"פ (חי) 1090/06 ו' מחוזית נ' אחמד (28.2.07).

ברע"פ 4169/12 דן מחזור בע"ע נ' מד"י (8.7.13) הצטרף כב' השופט סולברג לעמדת כב' השופטת ברק-ארז, בקבעם כי יש מקום למתן צו לפי פקודת ביזיון בית המשפט נגד הנאשמים, ואמר דברים שהם יפים לענייננו:

צא ולמד: מפעל בלתי-חוקי גדול (בשטח של כ-20 דונם) לעיבוד גרוטאות קבע את משכּנו על קרקע שייעודה לחקלאות. 14 שנה חלפו למן הגשת כתב האישום הראשון. צווי הריסה וצווי הפסקת שימוש היו כלא היו, והפרתם הולכת ונמשכת דבר יום ביומו. לא הועיל כתב האישום בראשונה ולא בשנייה, גם לא צווים שיפוטיים, קנסות ושאר אמצעי עונשין. המבקשים עושים להנצחת הבניה הבלתי-חוקית על מנת להמשיך ולהפיק הימנה טובת הנאה כלכלית, ובמסגרת זו מבקשים לכבול את ידיה של המדינה, למנוע ממנה לאכוף ביעילות צווים שיפוטיים. אין לאפשר הפקרות. הקפדה יתרה בזכויותיהם של עברייני תכנון ובניה, כמוה כזלזול בציבור האזרחים התמימים וישרי-הדרך.

גם בענייננו, התנהלותם של הנאשמים מובילה למסקנה שאין מנוס מכפייתם לציית לצווי בית המשפט באמצעות של הטלת סנקציה שתהפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאי עבורם.

למסקנה זו אני מגיעה בשים לב גם לעובדה שהעבירות המבוצעות מהוות מטרד והפרעה למשקים הסמוכים, כעולה ממסמכים שהוגשו.

אשר על כן, בכוונתי להיעתר לבקשה ולהטיל קנס יומי על הנאשמים.

קנס יומי

ברע"פ 4169/12 הנ"ל, אמר בית המשפט העליון:

מאחר שהסנקציות המוטלות בגדרו של הליך לפי פקודת הבזיון עלולות להיות קשות ופוגעניות (ובמידה מסוימת, להיות מלוות גם בסטיגמה הנובעת מאופיו ה"מעין-פלילי" של ההליך), עמד בית משפט זה על כך כי השימוש בכלי זה צריך להיעשות בזהירות ובמשורה, וכי אין להידרש לו כאשר ניתן לנקוט באמצעי מתאים אחר (ופוגעני פחות) לאכיפת הצו השיפוטי. כלל זה כונה, לא אחת, "עקרון הדרך החמורה פחות" (ראו: עניין עזרא, בעמ' 350; עניין שרבט, בפסקה 12), והוא מתיישב עם עקרון המידתיות הכללי.

אמנם באתי לידי מסקנה שיש להטיל על הנאשמים קנס יומי על מנת להביאם לציית לצווים סוף כל סוף, אך יחד עם זאת, אני רואה לנכון להתחשב בעובדה שהנאשמים עדיין משלמים סכום של כ-18,000 ₪ בכל חודש, על חשבון הקנס שהוטל במסגרת גזר הדין, ובנוסף, סיים הנאשם לרצות מאסר בעבודות שרות למשך 5 חודשים, כך על פי אישור הממונה על עבודות השרות.

חוות הדעת השמאית מטעם התביעה, לא נסתרה. לפיכך, אסתמך עליה כאומדן בבואי לקבוע גובה הקנס היומי שיוטל.

היות שהתביעה מיקדה טענותיה בנוגע למתחם האירוח של 13 חדרים, ולא הובהר עד תום האם הנאשמים עדיין מפרים את הצווים אף בנוגע למתחם המגורים, אתחשב לצורך קביעת הקנס, בעבירות המבוצעות במתחם האירוח בלבד, וזאת במטרה לנקוט באפשרות המקלה יותר עבורם. בנוגע למתחם זה קבע השמאי כי אומדן דמי השכירות החודשיים עומד על סך של 31,650 ₪, מכאן עולה כי האומדן לדמי השכירות ליום הוא בסך של כ- 1,000 ₪. בנוסף יש לקחת בחשבון את הערכת השמאי לעניין היטל ההשבחה, כמפורט לעיל.

ברע"פ 8031/14 הנ"ל, אשר נדון לאחרונה, אישר בית המשפט העליון פסיקת קנס לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בגין אי פינוי שימוש חורג ב-15 יחידות דיור, בקרקע חקלאית, במושב אורה, על פי צו שניתן בהליך אזרחי שניהלה רמ"י נגד חבר המושב. הקנס שנפסק שם עמד על סך של 1,000 ₪ לכל יום נוסף של הפרה, אך נקבע כי לאחר 10 ימי הפרה נוספים, יעלה סכומו ל-2,500 ₪ לכל יום של הפרה. לדעתי, ניתן ללמוד מנסיבותיו של מקרה זה לענייננו, אך חומרה יתרה יש בענייננו, היות שמדובר בנאשמים שהפרו צווים שניתנו במסגרת של הליכים פליליים נגדם.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים לעיל, אני מורה כדלהלן:

א.
הנאשמים ישלמו ביחד ולחוד קנס יומי בסך 2000 ₪ עבור כל יום נוסף שבו יופרו הצווים, החל מיום 8.10.15, או 2 ימי מאסר תמורתו.
ב.
בגין כל יום נוסף של הפרת הצווים לאחר 8.11.15, ישלמו הנאשמים קנס יומי בסך 4000 ₪, או 4 ימי מאסר תמורתו.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים, בדחיפות.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










תוב בית משפט שלום 30107-02/10 ועדה מקומית לתכנון ובניה חבל מודיעין נ' אברהם בר-און, יהודית בר און (פורסם ב-ֽ 08/09/2015)