פסקי דין על ויזמן תעשיות מחשוב והנדסה בע"מ | פסקי דין על ויזמן גבי | פסקי דין על זועבי אברהים חוסין |

6303/02 א     08/03/2005




א 6303/02 ויזמן תעשיות מחשוב והנדסה בע"מ נ' ויזמן גבי, זועבי אברהים חוסין




1
בתי המשפט
א 006303/02
בית משפט השלום נצרת
08/03/2005
תאריך:
כב' השופט סוהיל יוסף

בפני
:

ויזמן תעשיות מחשוב והנדסה בע"מ

בעניין:
התובע
דהוד סלאח אלד

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. ויזמן גבי

2. זועבי אברהים חוסין


הנתבעים
עו"ד זועבי מחמוד

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
1. התובעת הינה חברה משפחתית, אשר בעלי מניותיה הינם הנתבע מס' 1 ואשתו גב' אריאלה ויזמן .
הנתבע מס' 2 הטיל עיקול במסגרת הליכי הוצל"פ אותם נקט נגד הנתבע מס' 1, על רכב מס' רשום 5942823 (להלן: "הרכב"), אשר על פי הרישום במשרד הרישוי הינו בבעלות הנתבע מס' 1.

לאחר שהוטל העיקול, ונתפס הרכב, הוגשה תביעה זו למתן

פסק דין
המצהיר, כי הרכב הינו בבעלותה ובחזקתה הבלעדיים של התובעת.

2. התביעה הוגשה תחילה נגד הנתבע מס' 1 בלבד, ואילו הנתבע מס' 2 הצטרף לתביעה בשלב מאוחר יותר.

3. טוענת התובעת, כי היא זו שרכשה את הרכב מכספה ביום 13.2.00, אך רשמה אותו במשרד הרישוי ע"ש הנתבע מס' 1 "עפ"י המלצת רואה החשבון" ו"מסיבות חוקיות השמורות עם המבקשת" (ר' סעיף 4 לתביעה).

4. מטרת הסעד המבוקש הינה, למעשה, לחלץ את הרכב מהעיקול שהטיל הנתבע מס' 2 במסגרת הליכי הוצל"פ שנקט נגד נתבע מס' 1.

5. הנתבע מס' 1 הביע בהגנתו הסכמתו למתן הסעד המבוקש, ואישר את העובדות הנטענות בכתב התביעה.
אדגיש שוב שמדובר בחברה משפחתית, שהנתבע מס' 1 הוא הגורם הדומיננטי, אם לא הבלעדי בה.

נטל הראיה:
6. הן התובעת והן הנתבע מס' 1 טוענים כנגד הרישום במשרד הרישוי.

אכן הלכה פסוקה היא, כי הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי בלבד (ר' לדוגמא, ע"א 448/77 אוטו בלה נ' לקי דרייב, פד"י ל(2) 207); אלא שעם זאת יש ברישום ראיה לכאורה לכך שהרכב הינו בבעלות מי שעל שמו רשום.
מכאן, שהטוען אחרת עליו הנטל להוכיח זאת.

אין המדובר בענייננו בסכסוך הקלסי בין מי שעל שמו רשום הרכב לבין מי שטוען לבעלות ברכב.
במקרה שבפני
נו יש "תמימות דעים" בין התובעת הטוענת לבעלות ברכב, לבין הנתבע 1 שעל שמו רשום הרכב. אלא שקם לו צד ג', אשר בהסתמך על הרישום במשרד הרישוי, הטיל עיקול על הרכב.

7. למותר לציין כי טרם נאמרה המילה האחרונה באשר למעמדו של הרישום במשרד הרישוי; השופטת שטרסברג כהן התייחסה בפסק דינה (בר"ע 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט פד"י נא(4) 464, עמ' 474 - 475, סעיפים 8 ו- 9 לפסק דינה) למשמעות רישום בעלות ברכב במשרד הרישוי, ומדבריה מתסמנת הדיעה לפיה יש להעניק לרישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי דירוג ביניים, אי שם בין ה"דקלרטיבי" ל"קונסטיטוטיבי".

"לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל - 1969), מהי אפוא נפקותו של הרישום? דומה שבשאלה זו טרם נאמרה המילה האחרונה על ידי הפסיקה ועל ידי המחוקק. בית משפט זה התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי.

גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושיעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה ולרישום העברת הבעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם על מטלטלים אחרים וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר".
[ר' סימנים 8 ו- 9 לפסק דינה של השופטת שטרסברג - כהן, ברע"א 5374/95 הנ"ל: ההדגשות שלי - ס.י]

8. אין חולק בין הצדדים שהרכב היה בשימושו של הנתבע מס' 1; והדברים עולים מעדויות אשתו גב' ויזמן אריאלה (עת/1), וכן מעדותו של הנתבע מס' 1:
"זה היה רכב של החברה שנהג בו גבי (הנתבע מס' 1 - ס.י.) ולי היה רכב משלי..."
(עמ' 4 ש' 11 - 12)

אין גם חולק בין הצדדים שהרכב היה אכן רשום ע"ש הנתבע מס' 1 במשרד הרישוי.

9. גב' ויזמן אריאלה (עת/1) העידה בתצהירה (ת/1), כי הרכב נרכש מכספי החברה, והראיה שההזמנה לרכישת הרכב בוצעה ע"י החברה (נספח א' לתצהירה).
כאמור, מר ויזמן, הנתבע מס' 1, אישר את הנטען בכתב התביעה, וגם בתצהירו שב ואישר את טענות התובעת.

10. מנגד טען הנתבע מס' 2, כי הרכב נרכש ע"י הנתבע מס' 1, נמצא בחזקתו ובשימושו, וראיה לכך רישום משכון על הרכב לטובת בנק מזרחי בתאריך 11.8.02 להבטחת חובותיו של הנתבע מס' 1, (ר' מכתב הבנק - מצורף לתצהיר נתבע 2 - נ/3).
עת/1 אשר טענה כי התובעת רכשה את הרכב מכספה ע"י העברה בנקאית, לא ידעה להביא, לא היא ולא בעלה, הנתבע מס' 1, ראיה בכתב המעידה, כי התשלום אכן בוצע ע"י החברה התובעת. גב' ויזמן העידה, כי התשלום בוצע ע"י העברה בנקאית מחשבון החברה; מה קל היה להביא אישור הבנק או תדפיס פעולה בנקאית, המעיד על העברה זו.

11. עוד טוענים התובעת והנתבע מס' 1, כי הרישום במשרד הרישוי נעשה עפ"י המלצת רואה החשבון של החברה, וכפי שנאמר בתביעה: "מסיבות חוקיות השמורות עם המבקשת". הן התובעת והן הנתבע מס' 1, בחרו להימנע מפירוט הסיבות שהביאו אותם לרישום פיקטיבי זה, אף לא במסגרת תצהירי העדות הראשית שהוגשו.
אלא, שבחקירתה הנגדית, גילתה עה/1, אשתו של הנתבע מס' 1, שאף היא בעלת מניות בחברה, את הסיבה העומדת מאחורי רישום זה:
"ת. כדי שבשעת המכירה של הרכב לא תהיה הפחתה בערכו בהיותו רשום על שם החברה"
(עמ' 3 ש' 13).

12. משקבעתי, כי נטל הראיה על התובעת הטוענת כנגד הרישום במשרד הרישוי; נשאלת השאלה אם הרימה נטל זה.

סבורני, כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל. התובעת אשר טענה כי היא זו שמימנה את רכישת הרכב מכספה, לא הביאה כל ראיה בכתב המעידה על כך, הגם שניתן היה להשיג ראיה כזו על נקל.

זאת ועוד, העובדה שעל הרכב נרשם משכון להבטחת חובות הנתבע מס' 1, והעובדה שהרכב נמצא בשימושו הבלעדי של הנתבע מס' 1, מחזקים את טענת הנתבע מס' 2, כי הנתבע מס' 1 הוא הוא הבעלים של הרכב.

13. אינני יכול לסיים כאן, מבלי להוסיף, כי אף אם הייתי קובע, כי הרכב אכן בבעלות התובעת, בכל זאת הייתי דוחה את התביעה.

גם אם תתקבל גרסתה של התובעת, הנתמכת מן הסתם ע"י הנתבע מס' 1, הרי לכל הפחות מדובר כאן בחוזה למראית עין, אשר תכנו ומטרתו הינם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים וסותרים את תקנת הציבור (ר' סעיפים 13 ו- 30 לחוק החוזים (חלק כללי);

נאמר מפי עת/1, כי מטרת רישום הבעלות ע"ש הנתבע מס' 1 הינה למעשה הונאת, או הטעיית קונים בפוטנציה אשר יבקשו בבוא עת לקנות את הרכב.

כידוע, ערך השוק של רכב הרשום על שם חברה נמוך יותר מערכו אם הוא רשום על שם אדם פרטי.

התובעת רצתה ע"י רישום למראית עין, לאחוז ממקל בשני קצותיו:
מצד אחד רשמה את הרכב במשרד הרישוי על שם בעלים פרטיים במטרה לזכות במחיר שוק גבוה יותר עת שתבקש למכור את הרכב, היינו במטרה להונות את הקונה העתיד לבוא; ומאידך, הגיעה להסכמה עם שלטונות מס הכנסה כי הרכב הינו בבעלות התובעת וזכתה להטבות המס הכרוכות בכך.

בכך משיגה התובעת הנאה נוספת: גם נושים שלה, בפוטנציה, לא יוכלו, לכאורה, לרדת לנכס (הרכב) ע"י הטלת עיקול, משום שאינה מופיעה כבעלים של אותו רכב ברישומי משרד הרישוי. רישום למראית עין, זה, פוגע אף בנושים אלה.

14. סבורני כי חל במקרה זה הכלל העתיק: מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.
בהקשר זה אביא את דבריו של השופט יעקב כהן (בש"א (כפר סבא) 2435/02 מור אביגיל נ' לוי ציון, תק'-מש 2003 (1) 132 עמ' 133).

"12.א. ההלכה בדבר אי מתן סעד לשם אכיפתו של חוזה בלתי חוקי קדמה לחקיקתו של חוק החוזים הישראלי בהיותה חלק בלתי נפרד מהמשפט המקובל האנגלי.

בע"א 337/62 ריזנפלד נ. יעקובסון פד"י י"ז תשכ"ג/כ"ד 1963, עמ' 1009, בעמ' 1023, נאמרו על ידי כב' השופט זילברג, הדברים דלהלן:
"יסוד מוסד לדיני החוזה הבלתי חוקי הוא המכסימה הידועה: מן עילה בת עוולה, לא תצמח זכות תביעה, והרעיון המשלים את המסכימה ההיא הוא:
חטאו שניהם כאחד - יד הנתבע על העליונה".

ב. הדברים האמורים מצאו ביטוי אף במשפט האמריקאי המצוטט בע.א. 337/62 הנ"ל, בדברים כדלהלן:
"נמנו וגמרו, כי בבוא בעל דין לבית המשפט לבקש ביצוע חוזה הנוגד את טובת הציבור, או חוזה האסור מטעם החוק הציבורי, יסרב בית המשפט לסייע בידי כל צד שהוא ויניח אותם במקום בו העמידו את עצמם. כי בסרבו לבצע חוזים כאלה, אין בית המשפט פועל לטובת אחד הצדדים או לשם שמירת הזכויות הנטענות על ידי הצד, אלא הוא פועל למען כבודו ויקרו הוא, טובת הציבור וחוקי המדינה". (ההדגשות שלי - ס.י).

15. התובעת והנתבע מס' 1 רקמו יחדיו את אותו הסכם למראית עין, אשר מטרתו הונאה כפולה, והתעשרות ולא במשפט.

סבורני, כי במקרה כזה על בית המשפט להימנע ממתן הסעד המבוקש ע"י התובעת, ויניח את הצדדים "במקום בו העמידו את עצמם".

פ
כלשונו של השופט חשין, א?מר: "מישהו נעדר מאולם בית המשפט. אותו מישהו הוא הציבור הרחב, אותו ציבור שאנו אפוטרופסיו" (דנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים פד"י נו'(1) 56 - סימן 55 לפסק דינו); אותו ציבור אשר נוהג לסמוך על הרישום במשרד הרישוי בבואו לרכוש רכב, או למכור רכב; אותו ציבור אשר נוטה להאמין, למעט במקרים חריגים, כי הרישום במשרד הרישוי אינו למראית עין וניתן לסמוך עליו ולתת בו אימונו. ראוי הוא, על כן, למען תקנת השוק והציבור, שלא לפגוע במעמדו של הרישום ולעשותו פלסתר.

16. צורמת היא הטענה, ממנה מנסה התובעת להיבנות, תוך הסכמתו הצפויה של הנתבע מס' 1, כי הרישום נעשה למראית עין בלבד, כאשר היא נטענת ע"י מי שרקמו אותו רישום פיקטיבי.

אין זו דרכם של הבריות להתקשר בהסכם או לבצע פעולה משפטית למראית עין.

אומר השופט חשין, בפסק דינו הנ"ל:

"53. אין זו פעם ראשונה שבית-משפט מביע אי-שביעות רצון מהעלאתה של טענת אי-חוקיות בידי מי שהיה צד להסכם. אמר על כך השופט אור בע"א 698/89 שילה נ' בארי, פ"ד מז(4) (796, 808):
'בנסיבות כאלה, שבהן צד השותף לאי חוקיות מנסה להיתלות בה כתירוץ להתחמק מהתחייבות או לגרום לאחר שלא למלא את התחייבותו ואפילו הוא צד חיצוני להסכם שבו דבקה אי החוקיות- ברי שלא תתקבל טענתו באהדה'.
דברים חריפים במיוחד השמיענו השופט חיים כהן בפרשת שמעוני נ' אולמי לחיים (ע"א 626/70, פ"ד כה(1) 824, 839):
'משיבה זו שלפנינו, העותרת לסעד שביושר, חתמה מרצונה הטוב והחופשי על חוזה חגיגי, והתכוונה לא רק להעניק זכויות למערערת תמורת ההתחייבויות שזו קיבלה על עצמה, כי אם גם - והוא היה עיקר בשבילה - ליהנות ממנו היא עצמה. כל עוד נהנתה משירותיה של המערערת על-פי החוזה, היה החוזה כשר בעיניה למהדרין; רק משחשבה למצוא במערערת ערוות דבר, גילתה לפתע את אי-חוקיותו - ומיד קפצה על מציאה זו על-מנת לחזור בה מדיבורה ומחתימתה ומהתחייבויותיה; ולהפכפכנות משפטית שכזות מבקשת היא, במצח נחושה, את הגושפנקה של בית המשפט'".

17. ולענייננו, כל עוד נהנתה התובעת מהרישום הפיקטיבי, הרישום היה כשר בעיניה, אך משטפח על פניה העיקול שהוטל על הרכב, גילתה לפתע את אי-חוקיותו של הרישום, ופנתה לבית המשפט בבקשה להפוך את הקערה על פיה.

השופט חשין ממשיך ומביע, בשפתו הוא, את אי-הנחת מסיטואציה כזו:

"אכן, טענת אי-חוקיות הנשמעת מפיו של נתבע מסיבה אי-נחת רבה. פלוני כרת מרצונו הסכם עם תובע, ובמהלך הדברים הרגיל אף נהנה מפירותיו; והנה עתה, סב הוא פלוני על עקביו, מתכחש הוא לחיובים שנטל על עצמו, ונושא הוא ברמה דגל של שמירת שלטון החוק. נתבע מעין זה אפשר נבוז לו בליבנו, והיה הוא בעינינו כטובל ושרץ בידו. יחד-עם-זאת, תהא הרגשתנו רעה כאשר תהא, חייבים אנו להשיב על שאלה התובעת פתרון במפגיע; והשאלה היא: האם נסב ראשנו אל-צד ונתעלם מאי-החוקיות, או שמא נסיק את המסקנה הנדרשת ונמנע סעד מן התובע? גם ראשונים עמדו לפני קושי זה והכרעתם היתה חד-משמעית, לאמור: תובע לא יישמע בתביעה הסומכת עצמה על הסכם בלתי חוקי; נבלע את רוקנו ונדחה תביעה הסומכת עצמה על עילה בת-עוולה. ובלשונו של הלורד מנספילד (lord mansfield) בפרשת e.r 98 (1775) 1121, 1120 holman v. johnson, כפי שתירגמם השופט זילברג בע"א 110/53 ג'יקובס נ' קרטוז, פ"ד ט 1401, 1407 - 1408):

'הטענה, כי החוזה שבין התובע והנתבע הוא בלתי מוסרי או בלתי חוקי, תצרום תמיד את האוזן מאד, בשמענו אותה יוצאת מפי הנתבע. ברם, לא כדי להיטיב עם הנתבע הוא שאנו מרשים את השמעת הטענה. יסודו של דבר בעקרונות מדיניות כלליים אשר הנתבע - אם מותר לומר: דרך מקרה רק - מפיק תועלת מהם כלפי התובע. בניגוד לצדק האמיתי... לא למען תועלתו של הנתבע, אלא מפני ש[בית- משפט] לא יתן סעד לתובע שכזה'".

סיכומו של דבר:
16. הנני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת והנתבע מס' 1, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע מס' 2 הוצאות משפט כלליות בסך של 2,500 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

באופן חריג, חייבתי גם את הנתבע מס' 1 לשאת בהוצאות משפט , על אף שהתביעה נדחתה, כביכול גם נגדו, זאת משום נסיבותיה המיוחדות של תביעה זו.
הנתבע מס' 1 הינו מנהלה של התובעת ובעל השליטה בה; שניהם חברו יחדיו, וגררו את הנתבע מס' 2 להליך מיותר זה, על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום כ"ז ב אדר א, תשס"ה (8 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.

סוהיל יוסף
, שופט
אפרת מנשקו








א בית משפט שלום 6303/02 ויזמן תעשיות מחשוב והנדסה בע"מ נ' ויזמן גבי, זועבי אברהים חוסין (פורסם ב-ֽ 08/03/2005)